"ערים של נייר": חביב וממוחזר

לפני כשנה, הלכתי לצפות בקולנוע במקרה בסרט הרומנטיקה המדובר של אותה השנה, "אשמת הכוכבים". באותה התקופה הצטרפתי לצוות הכותבים שבאתר, ורציתי לעשות את תפקידי; לצפות בסרט, להגיב אליו באדישות, לצחוק על פגמיו הטכניים ולפרוק ברשת עד כמה הסרט הזה הוא דרמה בכיינית ומלאת הורמונים שאין טעם לצפות בה. התבידיתי. היה מדובר בסרט מקסים ומרגש לרגעים שהצליח לפרוס סיפור אנושי של מספר דמויות עם סוף טרגדי שאפשר להתחבר אליהן מבלי לגחך, ולמרות הקלישאתיות הכללית שעוטפת את הסיפור שבסרט. אפילו קראתי את הספר עליו מבוסס הסרט מאת ג'ון גרין, ואף נחשפתי לגרסא טובה יותר של הסיפור. כעת, מגיע סרט קולנוע חדש המבוסס על ספרו של ג'ון גרין, "ערים של נייר". האם זוהי תהיה דרמה מרגשת כפי שהייתה ההיא אשתקד, או האם מיצינו את הסיפור?

סיפורנו הרומנטי הפעם לא כולל מחלות סופניות חלילה, אותן מחליף מסתורין הקשור בנערת החלומות של קוונטין (נאט וולף) הלא היא מארגו הידועה לשמצה (קארה דלווין) הנערה היפה שבשכבה שכולם למדו לאהוב, אך היא לא חיפשה את הפופולאריות שהייתה לה בכמויות מאסיביות, אלא את האדרנלין, הכיף והחוויות. היא כמו מכשפה שמפתה גברים וגורמת להם להיהפך לשפוטים שלה; כולם נאמנים לה ועושים כרצונה. לילה אחד, חוזרת היא לידידה מהילדות קוונטין, ובוחרת לנקום עמו בכל חבריה עקב פעולת בגידה קטנה שהעזו לנקוט מולה. לאחר ליל הנקמה המושלם הכולל מריטת גבות וריסוס גראפיטי על מכוניות, מארגו נעלמת, וקוונטין בוחר לנסוע עם חבריו למצוא את הבחורה שהקסימה אותו בלילה אחד ומיוחד.



כמו שאנו רואים, זה סיפור רומנטי, ויש לו את כל התבשילים לעבוד היטב. מגבלת הזמן של הסיפור היא עד נשף הסיום, הרגע בו כולם נפרדים מכולם, וזה בהחלט מניע די מוצלח לסרט רומנטי. כולם אוהבים ומתרגשים מנשפי סיום. מה גם, שמדובר בסיפור מסתורין שכולל נערה שנעלמה, סיפורים כאלה מתקשים לשעמם, ובטח שמצליחים להוות מתח שמכפה על הרומנטיקה הפלסטיקית שראינו כמוה המון. הבמאי הפעם הוא ג'יק שרייר, הזכור לטוב מסרט אחד שביים בעבר בשם "רובוט ופרנק" שהצליח ליצור סרט אינטימי ומרגש. גם הפעם, מצליח ליצור נרטיב קולנועי מוצלח של מסתורין אפלולי שגרם לכולנו לא להשתעמם.

יש בסיפור הזה את כל הקלישאות של סרטי נוער, כאלו שרק בני נוער יכולים להתחבר אליהם, אך הם מוצגים בצורה מעודנת. לקוונטין יש שני חברים - האחד הוא בחור מופרע וחסר טקט, מאלה שכולנו מכירים ואוהבים, אך מובכים מהם, והשני הוא בחור יורמי להחריד שכולל בביתו אוסף רחב של סנטה קלאוס שחורים. הם יוצאים למסע ביחד עם חברתה של מרגו, זהובת שיער (הלסטון סייג') וביחד עם חברתו של אותו היורם (ג'ז סינקלר), ובסופו של דבר, כמו בכל ספר טוב, כל אחד מוצא את בת זוגתו, או שמיישם איתה את מה שחיכו לעשות במשך הרבה זמן.



באיזה שהוא שלב, הסרט שהפך מסרט מסתורין לסרט מסע, מאבד את כל הפואנטה שלו. כצפוי, לבנות מסתורין הרבה יותר קל מאשר לפתור אותו, ולכן בסוף הסרט אין ממש פתרון לכל התעלומה שליוותה את כולו. כלומר, יש כזה, אבל הוא מאכזב, מטופש ומדכא ברמה אינסופית. החלק שהכי אכזב מבחינתי היה כאשר הסרט נגמר, הוא נגמר בצורה מדכאת להחריד, ללא שום סיבה. ללא מסר, ללא ערך, ללא דבר שהסקנו או למדנו מן הסוף המתסכל - אלא סתם סוף עצוב כדי להוציא את הצופה ממורמר וחסר תקווה.

"ערים של נייר" הוא סרט שמנסה לפגוע בהמון תחומים, הוא יכל להגיע לגבהים רחוקים ולהגיע ללבם של מלא קהלים, אבל בסופו של דבר הוא נותר פשוט סרט נעורים. הוא לא ממש סרט מסתורין, וגם לא סרט רומנטיקה, ואפילו לא סרט מסע מוצלח במיוחד - אבל יש בו כמה מרגעי ההתבגרות המקסימים שראינו לאחרונה, וזה מספק במידה מסויימת. אבל עזבו את כל אלו; יש בסרט זה סצנה אחת במהלך הנסיעה הכוללת פחית, לא אוכל לספר עליה יותר מזה, שגרמה לי ליפול על רצפת האולם מרוב צחוק. זאת הסצנה הכי מצחיקה שראיתי השנה בקולנוע. רק בשביל זה הסרט שווה צפייה.