"העלמותה של אלנור ריגבי": נעלמת

חייב להודות שאני לא מכיר את שירם של הביטלס ולא היה לי שמץ של מושג שהסרט הזה היה מחולק לשניים, אשר מתאר את סבלם ויגונם של שני בני הזוג המככבים בסרט, בנפרד. כלומר, כל אחד קיבל סרט משלו, אשר, כנראה, מתח את אחד מבני הזוג בנפרד על המסך. אני בכלל פה לא בגלל השם, אלא בגלל ג'יימס מקאבוי וג'סיקה צ'סטיין הנהדרים, שאילולא הם, לא היה יותר מדי מה לספר על הסרט הדלוח והדליל הזה. דרמה אמיתית, שלא מצליחה לבקוע מהביצה וכל הזמן מפוררת עוד ועוד חתיכות קליפה, שממאנות לחשוף את האפרוח הצהבהב.

אלינור וקונור פותחים את הסרט בסצנה רומנטית נסערת, בבריחה ממסעדה ללא תשלום על האוכל ובריצה על הדשא, עד קריסה ומשם סצנה דביקה, קיטשית שעושה דגדוג לאוכל שלא סיים להתעכל, על מנת שיעלה למעלה לביקור חפוז ומלוכלך. כן, הם מגעילים ומאוהבים עד מעל הראש וחושבים לעצמם מה יכול להשתבש בזוגיות המושלמת? ובכן, החיים...



גם אם החיים שלהם בתור בני זוג מושלמים, יש גורמים אחרים שלא מייעדים את האושר העילאי בצורה נקייה ללא רבב והסרט חותך מיד לכמעט שבע שנים קדימה, לזוג אבל וחפוי ראש לאחר שאיבדו את ילדם והסרט מצייר תמונה של נישואיהם או יותר נכון חוסר נישואיהם של הזוג כשנה לאחר האסון, שאיש לא מדבר עליו ולא מזכיר במפורש את מה שקרה ואיך קרה. אלינור מנסה את מזלה מקפיצה מגשר ואילו קונור מנסה להדחיק עד כדי שיכחה, השניים מבינים שההתמודדות היום יומית קשה להם ואלינור, שניצלה מניסיון ההתאבדות נעלמת לבעלה ונותרת בבית הוריה, בעוד בעלה טובע בעסק שלו, מסעדה לא פופולרית במיוחד, שבעיקר סוחטת כסף ולא מכניסה יותר מדי.



הסרט מטייל לכל אורכו מעל פני השטח ומציג את ההתמודדות של השניים בנפרד וקצת מאוד ביחד עם האובדן הקשה, לא משהו שלא ראינו לפני כן בנושא הטעון והקשה הזה ולכן אין בו משהו לקחת לאחר כך, אולי שני הסרטים שנוצרו בנפרד מציגים תמונה מסקרנת יותר, אבל ההתכה של שניהם לכדי סרט אחד לא מצליחה ליצור עניין עודף או משהו מיוחד מדי לקחת איתנו הלאה. ההתמודדות עם אבל ויגון להורים צעירים לאחר מות אחד מילדיהם הוא נושא טעון כרובה סער בעולם הקולנוע, בשביל לדעת להגיש אותו צריך לשלוט במיומנויות קולנועיות מכל צד אפשרי ובסרט הנוכחי אי אפשר לראות איזו שהיא יד מכוונת למקומות סוחפים ומרגשים.

למרות הנושא הקשה והכאוב אי אפשר לבשר על בקיעה רגשית בצד המביט במסך ואילו בני הזוג בסרט מתמודדים ביחד ולחוד ומתוארים באופן די בנאלי, כאשר אי אפשר לספור אפילו על יד אחת את הסצנות המרגשות וקורעות הלב שיש לסרט הזה להציע והצופים נותרים משתוממים עם שעתיים של סרט שלא כל כך מתקדם לשום מקום ומסרב לחשוף פרטים מהנושא המרכזי להיווצרות הסרט.



הדמויות הנוספות בסרט הם זוג ההורים והאחות של אלינור, אשר משתדלים ללוות אותה ולתמוך בה ואילו מהצד השני מלווים את קונור, אביו וחבריו למסעדה. כל הדמויות מנסות לדחוף את שני הגיבורים המרכזיים זה לידי זו וזאת מעבר לכך שקונור מנסה ללמוד ולהבין למה אשתו מעדיפה לברוח ממנו מאשר לנסות ולהתמודד איתו עם הבעיות המשותפות. כמו כן, הסרט דורך במקום במרבית הזמן וגם הפינאלה שלו עמום וסתום למדי, השחקנים הנהדרים מקאבוי (פייבוריט אישי שלי) וצ'סטיין (נפלאה, יפיפייה ואפילו מתהדרת בתספורת שיקית במיוחד) הם המרענן הרשמי של הסרט ולצידם שמות מוכרים ושחקנים מוכשרים כמו ביל היידר, וויליאם הארט ו-ויולה דיוויס, אשר מלווים את הדמויות הראשיות במהלך הסרט, אבל אף אחד לא באמת מצליח להרים ולהזרים את הסרט למקומות קצת יותר נעלים מעבר למלנכוליה ודיכאון משמים ובנאלי.



בגדול, הציפיות מהקאסט המוכשר והנושא הכבד של הסרט היו קצת יותר מדי גבוהות כנראה בשביל הביצוע, הלכה למעשה ומה שהתקבל הוא סרט לא רע בכלל, אבל כזה שדרך, במרביתו, באותה המשבצת ולא הצליח לייצר את הדרמה שהצטווה להעניק לצופיו.