"התיאוריה של הכל": הכל זה לא מספיק

לא הייתם רוצים לחיות את חייו של סטיבן הוקינג, מדען אסטרופיזיקאי, פרופסור תאורטיקן מהפכן וכו' שמיד לאחר שפרץ עם רעיונותיו לקה בניוון שרירים. הדרך לשם הייתה לא פשוטה גם כן, החיים הם לא מקום לבילויים אלא להמצאות, ובכל רגע עליו לפתור נוסחה מתמטית פיזיקאית מסובכת כדי להמשיך להשתייך למעמדו הגבוה באוניברסיטה. כל אלו, כמובן, לא נושאים מספיק מעניינים בשביל לעשות עליו סרט, (אלא אם כן הוא של כריסטופר נולאן ושמו "בין כוכבים") ולכן הסרט עוסק בכל הנושאים הפשוטים שהייתם מצפים ממנו לעסוק - הנכות, הקושי, הסבל, והאהבה שמאחוריהם. כן, אם לא ידעתם, הוקינג הצליח להינשא לבחורה מדהימה ויפהפיה ששמה ג'ון ווילד שמסיבה לא ברורה בוחרת להתחתן עם הבחור ולהתמסר אליו על אף נכותו. התכוננו להוציא את המטפחת ולגב את הדמעות, כי מסתבר שזה ממש קשה.

זה קשה לחיות כנכה כשכל חייך אתה מביע את עצמיך באמצעות כתיבה, דיבור, והרצאות באוניברסיטאות. זה קשה להתחתן עם אדם שחייו תלויים בחייך. ולמרות הקושי והסבל, הסרט מתייחס אל הסיטואציות האלו כאילו הם סוכריית טופי קשה לאכילה. כל הסרט מלווה במוזיקה עליזה, בצילום עם גוון הצבעים הוורדרד-סגול, ההומור הבלתי מובן וכל הרגעים השמחים שבאים בין לבין - במקום להראות את חייו של סטיבן הוקינג כקשים וכמתסכלים, יוצרי הסרט בחרו לתת לנו את התחושה שאנחנו צופים בקומדיה רומנטית של דיסני שיש בה קצת רגעים כואבים. זה טוב עבור מי שמחפש בידור קל ונוח לעיכול שגם מספר סיפור חשוב וגם מהנה לצפייה, אבל בשביל זה לא היינו צריכים את הסיפור של סטיבן הוקינג.



קשה לעשות בימינו ביוגרפיה טובה. החיים אינם סרט, דמויות קיימות לא מספיק מעניינות כמו דמויות כתובות, ובד"כ אין הרבה אפשרויות לאן שהסיפור יכול להתפתח, אבל יש כאלו שמצליחים. בשנה שעברה היה את "חייו של ליברצ'ה", סרט טלוויזיה עם מאט דיימון ומייקל דגלאס אשר הצליח לתאר את חייו המוזרים של הזמר וגם לעשות זאת בדרך מצחיקה ומבדרת, באמצעות מוזיקת פסנתר קצבית והמון הומור. "פוקסקצ'ר" ; שיצא השנה הצליח להביע סיפור מהחיים בדרך קולנועית וקשה עם צילום אפל ודמויות ביזאריות להפליא שאפילו היה אמנותי מידי בשבילי. אפילו "נפלאות התבונה" המהולל מ-2002 היה מצד אחד ביוגרפיה מרגשת ומצד שני מותחן פסיכולוגי מבריק (עבור מי שלא ידע את הסיפור, לפחות) שהצליח לעורר הרבה הלם בקהל. לעומת אלו, בתיאוריה של הכל יש את כל מה שמצופה מדרמה ביוגרפית שכזו; הוא קיטשי, קטעי הדרמה זולים ונמרחים, אין בו סיפור מורכב בפני עצמו, הוא צפוי, מתוק מידי בשביל להביע את כאב הדמויות שבו, ולמרות שאף דמות בסרט הזה לא יוצאת שמחה בסופו של דבר, עדיין הסרט מנסה להוציא ממנו חיוך בסופו. זה די לא הוגן. באיזה שהוא שלב הסרט אפילו מנסה להכניס את אלוהים לסיפור בסצנות בהם סטיבן משותק להפליא וטוען שהכל נועד לטובה על ידי האל או משהו כזה. זה הכי טוב שיכולתם להוציא?



אבל מה אני מתלונן? ביוגרפיה זה הלהיט החדש בשנים האחרונות. הנה, בשנה שעברה מתוך 9 מועמדים שישה (!!) מתוכם היו מעין סרטים ביוגרפים. זה מה שהאוסקר מחפש, זה הדבר שהקהל המקומי חושק בו, וכמו בשנה שעברה שהיה עם "מועדון הלקוחות של דאלאס", עם הופעות המשחק המדהימות אי אפשר להתווכח. אדי רדמיין מנסה בכל כוחו להידמות אל האדם המשותק, והדרך בה הוא אמין ומרגש גרמה אפילו לי להצטמרר. גם פליסטין ג'ונס בתפקיד אשתו של הבחור מספקת כמה רגעים מעלי דמעה. משום מה חוץ מהשחקנים אף אחד כאן לא מבריק בשום דבר - מדוע הבימוי מנסה לגרום לנו להרגיש בסרט של דיסני אם מדובר בסיפור טראומתי, ומדוע התסריטאי מתעקש שלא לעסוק בנושאים מורכבים חוץ מקטעים מגוחכים על אלוהים? אני כן נהניתי מ"התיאוריה של הכל", הוא מהיר וזורם, משעשע לרגעים ומשוחק נהדר. אבל זה לא מספיק בשביל סרט על סטיבן הוקינג או בשביל אלף המועמדויות לאוסקר שיקבל בקרוב.