"פוקס-קצ'ר": חסר נשמה

קולנוע
למרות הרצון לבקר את החלום האמריקאי בצדו האפל והחולני, בסופו של דבר מדובר בשחקנים טובים ותסריט מעניין אשר אובדים בסרט מלא חשיבות עצמית.

"פוקס-קצ'ר": חסר נשמה
"פוקס-קצ'ר": חסר נשמה

אני לא שאלתי, אבל אני מניח שהנושא שבמאי הסרט בנט מילר הכי אוהב לדבר עליו הוא הצד האפל שבשאיפות האמריקאיות. אלו היו נושאי הסרט "מאניבול" שביים לפני שנתיים, ובערך גם של טרומן קפוטה, סרטו הראשון. הסיבה שבגללה "פוקס-קצ'ר&quo t; יכל להעביר את הביקורת הזו בצורה אינטלגנטית וסוחפת היא בעקבות הסיפור המעניין שמציע, אין ספק שמדובר בטרגדיה מזעזעת ומרתקת הכוללת יחסי קנאה ואהבה, יש היגידו אפילו רומנטית, במשולש גברים העוסקים באגרוף ובחלומות רחוקים שבעיקר יובילו את הגאווה לארה''ב. הבעיה של בנט מילר הוא שהבידור אצלו היא סוג של טאבו מבחינתו, ולכן אפשר להגיד שבעבור מחצית הצופים (שאני לצערי בניהם) מדובר בחוויה די טרחנית. האיטיות, השקט והאיפוק האינסופי הם אלמנטים שלעתים בונים סרט, אך במקרה הזה אין ספק שהם הורסים אותו. התוצאה הסופית היא סיפור שהיה יכול להיות מסופר כדרמת מתח מרתקת מלאה באגרוף, דם, קנאה ויצרים, אך בחרה להיות סרט איטי, רדום ובעיקר יומרני שהדבר היחידי המציל אותו הוא הופעות המשחק המעולות שבו.

אם כבר חקרתם על הסרט, כנראה שהחוויה כבר לא תהיה שלמה, אבל אם לא, הסתפקו בתקציר הזה: ג'ון דה פונט הוא סוג של הגרסא המדוכדכת והביזארית של נורמן בייטס. אדם עשיר הזכה בכסף רב, חיי תענוגות ואחוזה גדולה לרשותו מהוריו האובססיבי לאמו בצורה די בזיארית, רק שהשינוי פה הוא הדרך בה מנסה להרשים את אמו. למרות שבמשפחתו הספורט האצילי והמוערך ביותר הוא רכיבה על סוסים, דה פונט רוצה לחצות גבולות ולהפתיע את אמו או את עצמו בתחום האגרוף, התחום המאסיבי והאינטנסיבי שיוכיח לו שהוא הגיבור החזק שתמיד חלם להיות. בדרך אל החלום, הוא מממן תחרויות אגרוף, מאמני אגרוף, יוצר קבוצות מתאגרפים על שמו וכדי שיהיה לצדו מתאגרף עוצמתי שיותיר בו השראה ועזרה בתחום זה, הוא קורא למארק שולץ, אדם מהמעמד הנמוך שהקדיש את חייו לאגרוף ונטה להשתתף בתחרויות שונות, אחיו של דייב שולץ, מתאגרף מוערך שזכה בשלל תחרויות. כשהעניינים מסתבכים ודייב נכנס לתמונה בין השניים, מתגלה דרמה אנושית קשה בין השלושה אשר מסמלת הרבה מעבר לתחרויות אגרוף.



"מבוסס על סיפור אמיתי" זוהי תגית שמוכרת סרטים, ובמקרה הזה הייתי יכול להאמין שמדובר אפילו בסיפור בדיוני מרוב הדיוק שבהשתלשלות המקרים והדרך הנפלאה בה הסיפור מתפתח כמו בתסריט כתוב וערוך. הבעיה שבתגית זו היא שהיא הורסת את כל הסרט. כיוון שלא מדובר בסיפור עד כדי כך ידוע, אני מציע ללכת אל הסרט בלי לדעת שום פרט, לא לקרוא אף תקציר ולא לחפש אף הסבר לפני הצפייה, כיוון שהסרט הזה בנוי בפשוטו כמותחן: הדמויות הראשיות עושות פעולות מסתוריות שמסתיימות במעין טוויסט אכזרי וחסר רחמים. אני, לצערי, ידעתי וקראתי על הסרט, וזעמי העיקרי הוא על אתרי הסרטים שבחרו לפרסם באופן פומבי ללא צנזור את סוף הסרט לכל הקוראים, מה שכמובן הרס לי את החוויה. אני כמעט בטוח שלולא הייתי יודע את הסוף הייתי נהנה מהסרט הרבה יותר כיוון שהידיעה לסופו הופכת אותו לטרחני. כמה אפשר לשבת ולצפות בסרט איטי כשאתה יודע את הסוף שלו? זוהי בהחלט הבעיה הגדולה של אתרי הסרטים, של הצופים ושל יוצרי הסרט. אבל אני לא תולה את האשמה הכללית רק בהם.

התסריט, שכתב דן פוטרמן הוא בהחלט אחד מהתסריטים בעלי הפוטנציאל הכי גדול שראיתי השנה שהתבזבזו על בימוי שגוי שלוקה בבחירות קולנועיות לא מתאימות. האגרוף הוא בסך הכל מסגרת למערכת יחסים לא מפורשת בין ג'ון דה פונט למארק שולץ, שלא ברור אם מדובר בעשיר פתטי המנצל אדם ללא כסף וללא הרבה חשיבה לטובתו האישית, או בחולה נפש האובססיבי לגברים שריריים ומתאגרפים הנושקים לרגליו. כשהסיפור מתפתח בין מארק שולץ לאחיו דייב שולץ, הוא הופך למותחן של ממש: הקונפליקטים הרבים של אהבה בין אחים לעומת הקנאה בניהם, הדאגה של דייב לאחיו למרות שאחראי לפגיעה בכבודו, השנאה של מארק לאחיו למרות שמדובר באדם שדאג לו לכל אורך הדרך, והסיפור בניהם בהחלט יכל להתפתח למקומות מרתקים, מרגשים ומלאי עצמה, מסוגי הסיפורים שאף תסריטאי לא היה מסוגל לכתוב. אבל לצערנו, בנט מילר מביים את כל הסיפור שבניהם בחוסר רגש, במעין קרות, מעין אדישות טכנית להתרחשות שהופכת את כל הסיפור לפחות מעניין. השוטים איטיים, המוזיקה כמעט ולא קיימת, והצילום שבעיקר מקובע, ריבועי ולא מתאמץ. למרות שיש מאחורי הבימוי הזה אמירה מסויימת, אי אפשר להתווכח עם זה שהחוויה הסופית די מייגעת. ככה זה כשאתה חושב שאתה מביים את הסרט הכי חשוב בעולם, ושוכח שמעבר לחשיבות צריך גם לעשות סרט.



הבחירה של השחקנים הייתה כל כך מפתיע מכל כך הרבה בחינות, אך אין ספק שהדבר המפתיע ביותר הוא שהשחקנים האלה הצליחו להפגין הופעות משחק פשוט מעוררות הערצה. אם זה סטיב קארל, שחקן קומי לא מוערך שהצליח לשחק את ג'ון דה פונט בדרך פשוט פנומנאלית, אם זה מארק רופאלו, ששיחק בסרטי קומדיות ואקשן בידוריים ומצליח להפגין תפקיד קשוח מצד אחד וכה רגיש מהצד השני, וההפתעה המושלמת, צ'אנינג טאטום שפשוט מצליח לשחק באיפוק, ברצינות, באמינות, שלא תאמינו שהסרט הקודם ששיחק בו היה "רחוב גאמפ 22". אני לא יודע איך בנט מילר הצליח להוציא מהשלושה הופעות כל כך מוצלחות, אבל הנה, זה קרה, ומעכשיו אני כבר מכין את ההימורים לפסלונים השונים בהם יועמדו השחקנים, ואולי יזכו.

נדמה לי שהסיפור כאן הוא די ברור מבחינת הסימבוליות שבו. פוקס-קצ'ר היא קבוצת אגרוף שכוללת שלוש דמויות שמאפיינות הרבה מאמריקה השאפתנית והחולנית של היום, ואולי את אמריקה עצמה. דמויות שכל כך חזקות מבחוץ, שריריות, קשוחות וגדולות, אבל כל כך רכות, חלשות ורגישות מבפנים. הסרט שתיאר זאת בדרך מצויינת היה "אחים בדם" שיצא אשתקד, עסק גם הוא ביחסי אחים ובמעמדות שונים, שגם סבל מלא מעט בעיות אך היה סרט מרתק, מותח ועם הרבה קתרזיס. פוקס קצ'ר הוא בערך גרסא יותר מציאותית ופחות מעניינת של הסיפור. אולי אנחנו לא יודעים על הצד האלים והאפל של ארה"ב, אבל גם אם עכשיו אנחנו יודעים, השאלה שעולה בנו היא: "אז מה?". סרט לא יכול להתבסס על האמירה שבו. הבחירה של בנט לביים את הסרט בקרות בלתי נסבלת ובאיטיות מאופקת היא דרך לנסות להעביר את חוסר הרגש והקרות שהייתה בסיפור בין הדמויות, אבל דור הסרטים של היום גם מצפה לבידור, לקצב, ובעיקר לרגש שיחבר את הצופים לאווירה ולא ינתק אותם. הרבה צופים יצאו מסרט זה נפעמים, הרבה משועממים. לצערי הפעם אני בין המשועממים, ואני כל כך מאוכזב מהדרך בה סיפור נפלא, דמויות עמוקות ושחקנים מדהימים נפלו בבימוי מלא חשיבות עצמית.
סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "פוקס-קצ'ר": חסר נשמה
סרטים בקולנוע