"רכבת הקרח": רכבת לילה לסיביר

קולנוע
המטרופוליס האגדי שיצר פריץ לאנג נופל על מסילת פסים והופך לרכבת שנוסעת שנים על גבי שנים בדרך לשום מקום, כאשר בתוך אותה הרכבת מתנהלת מלחמת מעמדות עקובה מדם וזורח מסר חברתי שזועק לשמיים דרך בימוי מהפנט ומשחק פנטסטי.

"רכבת הקרח": רכבת לילה לסיביר
"רכבת הקרח": רכבת לילה לסיביר

לא הייתה לי עדיין ההזדמנות להיתקל באחד מסרטיו של הבמאי הקוריאני, ג'ון-הו בונג ושפר מזלי לבחון את יצירתו המופתית שלו עם ליהוק הוליוודי פרופר, אך עם בימוי קוריאני טוטאלי ומוחלט.

אין ספק שגם בקריאת התקציר אפשר להבין את מלחמת המעמדות הברורה שהולכת להתנהל ברכבת המכילה את אחרוני השורדים של המין האנושי בעידן פוסט אפוקליפטי קודר, מאכזב ומנוכר. הסביבה היא סביבת הרכבת, החלק האחורי, כלומר הפסולת החברתית שצברה הרכבת לפני שהחלה ב-Marry Goes Round שלה אל עבר הלא נודע, או יותר נכון אל עבר הנודע משך 17 שנים.



ציבור המדוכאים היושב בקרונות האחרונים צובר כעסים ותסכולים וחי ממנות קרב ג'ליות ודוחות ומת להגיע לחלקים הקדמיים ולו על מנת לשפר ולו במעט, את מצב החיים הדיכאוני וחסר התקווה בו הם מצויים. מתוך אסופת אנשי המעמד התחתון (האחרון בתור הקרונות) קם ועולה לו מנהיג מחושב שינסה להחזיר את הרכבת אל העם ולא ייתן לשום דבר לעצור בעדו עד שיעשה כן והוא מגולם בכישרון עצום על ידי כריס אוונס ההולך ומתקדם מתפקידים נוסח "קפטן אמריקה" לתפקידי אופי ("Iceman", "Puncture") שמאתגרים את יכולות המשחק שלו ומרימים את הרף הבינוני שאיתו בנה את הקריירה.

הוא נעזר בחבריו לקרון האחרון על מנת לרסק את הגבולות במאבקו לעבור קרון אחר קרון על מנת להגיע אל עברו של הוגה ומפעיל הרכבת האלמותי, שחבוי וספון בירכתי הרכבת, בתא הנהג, שבמעמדו הוא משול בעיניי שאר נוסעי הרכבת (הלא מדוכאים ובעלי מעמד גבוה יותר) לאל כל יכול.



הסרט הוא אלגוריה פוליטית חברתית המשתמשת בהבדלי המעמדות ובמונחים כמו ברירה טבעית ואיזון טבעי של העולם, שהוא בעצם מעוצב כולו בתוך רכבת ארוכה המציגה עשרות תאים המחולקים לפי אותם מעמדות מוקצנים באופן דרסטי. בונג הנהדר לא מנסה אפילו לעדן במעט את תוכן הסרט ומביים בצורה עוצמתית וחסרת עכבות כל קרב וכל מלחמה על פירורי חיים ומצייר עולם מנוגד בין כל תא ותא ובעיקר מותח קשת רחבה בין הקרון הראשון והאחרון של חיים שונים בכל חלק של הרכבת.

העלילה מונעת על ידי סיפור אקספוזיציה רדיופוני שמתאר באופן כה מטריקסי (לא אחת ולא פעמיים) את חיסול הזן האנושי את העולם דרך ניסיון להילחם בהתחממות הגלובאלית והבאה לכדי שואה אפוקליפטית שממנה דולפים אחרוני השורדים, המחולקים, כאמור אל תיבת הנוח הקפואה מבחוץ והחמימה, חלקית, מבפנים ומנסים להתקיים, איש איש בקרונותיו הוא.



דינמיקת התנועה הבלתי פוסקת של הרכבת ושל הדמויות הדומיננטיות בתוכה היא פשוט פנטסטית ומתחברת למספר ז'אנרים ביחד, מצד אחד אקשן ומתח כמעט בלתי פוסקים ומצד שני רגעי דרמה, הפוגה והרהורים על אכזריות המין האנושי וחוסר הצדק, העוולה של העולם הלא שוויוני שממשיך את המעגליות הכמעט קוסמית שלו גם בתוך רכבת שטוענת לתוכה את אחרוני השורדים.

ביקורת חברתית אודות הבדלי מעמדות היא לא עניין של מה בכך והיא חייבת להיעשות בתעוזה ובצורה ייחודית על מנת לבעוט במקומות הנכונים ובונג פוגע בכל פעם מחדש ואפילו שהרעיון שחוק וכבר נטחן לאורך המאה שעברה ("מטרופיליס" הוא הדוגמא המושלמת, "מטריקס") והמאה הנוכחית (או אפילו בשנה האחרונה "אליסיום", "פסיפיק רים") הוא מצליח לגעת בנושא בצורה מושלמת, יצירתית ומאלפת דרך בניית עולם מרתק ולא מאוזן, כאשר שוב, רעיון המעגליות של סיבוב בכדור הארץ ותוך כדי בתוך הרכבת ובנייה של עולם קטן בתוך רכבת על פסים הוא פשוט מבריק ויוצא דופן.

מעבר לאוונס הפנטסטי והמהפנט ניתן למצוא בתוך הקאסט המרשים הזה את ג'יימי בל שכבר איננו סתם קוריוז של ילדון רוקד בלט הוא הדבר האמיתי והוא הולך ועולה בסולם התפקידים המצוינים שבהם הוא בוחר.



יואן ברמנר (ספאד מ"טריינספוטינ ") בתפקיד מופרע כמו שרק הוא יודע, עם עוויות פרצוף והתקפי זעם פסיכוטיים שלא נותנים מנוחה האם לצחוק או לנוע בחוסר נוחות בכסא נוכח הפריק שואו של הבן אדם הזה. אוקטביה ספנסר בתפקיד קטן ובנאלי לא מוציאה אקסטרות מעצמה, אבל היא לא חייבת מכיוון שהדמות הנשית ששולטת ללא עוררין במסך, בסרט הזה, היא טילדה סווינטון המטריפה בתפקיד גרוטסקי ועם שיניים תותבות ומבטא אנגלי כבד ומגוכך, שמתפוצצת בתצוגה תכליתית של משחק אמין ובת דמותה היא פשוט שלמות של רוע, גיחוך וחמלה עבור בן אנוש שבלתי ניתן להכיל אותו.

עוד שניים וותיקים בתפקידים קטנים ומכוננים הם ג'ון הארט הבלתי נגמר שכנראה שייראה עוד מאה שנה בן 70 ואד האריס עם פני פוקר בחלקו האחרון של הסרט בתור הנבל הבלתי ניתן להכנעה.



הסרט המטא ז'אנרי הזה נוגע במקומות ייאוש וניכור שמזכירים סרטי שואה בצורה מוצלחת, הוא אוסף אל רכבת הז'אנרים אלמנטים מותחים וגם מזנק לא אחת למחוזות האקשן והאפקטים המיוחדים ובין עצירות הביניים שלו הוא גם מדלג בקלילות על גרוטסקיות, ביזאר וסאטירה חברתית שלא מתבוננת לאחור בעוד היא עוקצת ללא הרף כמו מוחמד עלי את יריביו בזירה.

השחקנים מאלפים והעלילה נכנסת לסחרור נהדר לקראת סופה ועוצרת עם סוף שאיננו שיא ההתרה שכולם מחכים ומצפים לו והוא פתוח למספר פרשנויות רעיוניות וקונספטואליות. אין ספק שהסרט מצליח בשילוב הבלתי אפשרי בין הוליווד על שלל הכישרונות שיש לה להציע ובין בימוי קוריאני מוצלח ונטול הוליוודיות באכזריותו ובפשטותו, אך גם במורכבותו וההתכה של שני העולמות ושל שלל הז'אנרים הנאספים בתחנות הבלתי קיימות של הרכבת יוצר סרט קאלט שהשנים עוד ייטיבו עימו בדרך להפוך לקאלסיקה קולנועית בלתי נשכחת.
סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "רכבת הקרח": רכבת לילה לסיביר
סרטים בקולנוע