עם כפית מלאה בסוכר

חייב להודות ש"מרי פופינס" הייתה אולי אחת היצירות האהובות עליי בתור ילד ומן אשכבה למיוזיקל'ס להמשך חיי, שכן מה שמשך אותי וגרם לי ליהנות בתור ילד התברר לעיתים לא רחוקות כאכזבה או כחיבור רופף יותר לעתידי בתור בן אדם בוגר.

ועם זאת, למטפלת הזאת עם המטריה, שעוזרת לה לעוף ושלל החוקים המתקתקים שהיא פיזרה לילדים אליהם היא הגיעה, תמיד הייתה פינה חמה בליבי, כאשר לא משנה כמה התיישן הסרט או כמה שאני התבגרתי לפרק זמנו הקצוב של הסרט אני הייתי שאוב לתוכו ופיזמתי את סופרקלפרג'יול� �סטיק... בעל פה וכמנטרה לחיים. כאשר הגיע קאסט כוכבים על מנת להציג את הסיפור שמאחוריי הפקת הסרט ובראש כולם נוצץ באור יקרות טום הנקס כ-וולט דיסני, הבנתי שאני חייב להתחבר לשעתיים לעוד נדבך של הסרט המיתי הזה.



אז טום הנקס לא הכוכב הראשי, לא גונב את ההצגה ולא נותן את משחק חייו (למרות שהוא משחק נפלא), אבל הצוות שאיתו בהחלט נותן הופעות ראויות לשמן ועוזר להתרפק ברגשות מעורבים על העבר. אמה תומפסון מתפוצצת על המסך בתצוגת תכלית של משחק עילאי ומושכת את שמיכת הרגשות של הצופה מכל קצוותיה; אתה שונא אותה, מתעב אותה ורוצה לבעוט בה ואחר כך אתה מרחם עליה, מסמפט אותה ולבסוף אפילו מזדהה איתה.

הדמות המורכבת של הסופרת שהיא מגלמת מקבלת רבדים רבים ותומפסון עוזרת לתרגם כל אחד ואחד מהם בעזרת כישרונה הרב ואפילו דמיונה המפתיע (בעיניי לפחות) לג'ולי אנדרוס, הלא היא "מרי פופינס" המקורית.



הסיפור לוקח את פ.ל טרוורס, מחברת הסיפור של "מרי פופינס", אישה לא פשוטה, נוירוטית ורגזנית ברמות שקשה לדמיין אל עבר הוליווד הנוצצת, מביתה המשמים שבאנגליה הקרירה, על מנת לחתום על חוזה שיעביר את הבעלות על ספרה המצליח לידיו התאגידיות של וולט דיסני וחברת הענק שמפליצה סרטים מצוירים לילדים ומבוגרים ומדפיסה כסף ב"דיסנילנד", שם כל הילדים שמחים וההורים אולי קצת פחות מהארנק המתרוקן במהרה.

הסרט מציג את הלבטים של אותה סופרת והרצון שלה לשמר כמה שיותר מהסיפור המקורי שהיא כתבה ולהגן עליו בכל מחיר, כאשר הפופולאריות האישית שלה אינה על הפרק וההגנה היא על הסיפור בלבד. עם הזמן מתבהרים מניעיה האישיים, בגינם היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת גם בהגנתה על הספר וגם בהתנהגות הקרירה והמרגיזה הנלווית לתהליך.



בצידו השני של המתרס מוצג וולט דיסני, אבי התעשייה המצליחה, כאיש חביב שמתעקש שיקראו לו אך ורק בשמו הפרטי (בניגוד לסופרת שמתעקשת שיקראו לה בשם משפחתה ויוסיפו את התואר "גברת" הפלצני) שרק מנסה לרצות את הסופרת הרגזנית ומנסה לרכך את ליבה הקר, הכול על מנת לשים את ידיו על יצירת המופת הספרותית שלה ולהפוך אותה לסרט מצליח לא פחות.

הסופר הקטן מול התאגיד הענק מקבל תפניות והסרט אולי חוטא בכך שמציג את דיסני כאב השנה וכאיש טהור אל מול טרוורס, אשר מוצגת במרבית הסרט כשטן עליי אדמות, אבל הנקודה הסופית שלשמה התכנסו הצופים היא לפזר מעט אופטימיות קולנועית ואבק פיות מהול בסוכר על מנת לייצר את הסיום הקולנועי ההולם לחיים אפרוריים, דבר שלא קורה בדרך כלל במציאות של אנשים רגילים.

הסרט שם את הדגש העליון על אסקפיזם בתור קו מנחה, אמנם הוא מציג סיפור אמיתי מאוד (לא ברור עד כמה מדויק, אבל בכל זאת), אבל הנקודות שנורות ממנו מצביעות על הרצון לעטוף את המציאות של ילדינו (ולעיתים גם את שלנו) בשכבות הגנה מרובות ככל האפשר על מנת להעניק קצת שפיות ואופטימיות בעולם שאיננו כזה תמיד.

סיפור הרקע הנהדר, המסופר בין הסיקוונסים והסצנות של הסיפור המרכזי, מביא את סיפור ילדותה של הסופרת באוסטרליה, לצד משפחתה, כאשר אביה הוא הצלע המשפיעה והחזקה ביותר בילדות לא פשוטה, שניסתה להיות עטופה בשכבות הגנה של חלומות, פנטזיות ואופטימיות קוסמית.

קולין פארל מיטיב לגלם את האב החולמני שנשחק עם הזמן נוכח התובעניות של העבודה בבנקים המקומיים שמהם הועף לא אחת ולא פעמיים עקב הרגלי השתייה שלו וחוסר היכולת לבצע את ההתאמות בין המציאות לבין העולם הנהדר שניסה ליצור לו ולביתו. מיסטר בנקס הוא בעצם האיש שעבד בהמוני בנקים ועיצב את אישיותה המורכבת של הגברת טרוורס, המצולקת מילדות עקב גדילה לא עקבית בבחינת ההתבגרות במציאות מחורבנת אל מול ניסיונות להאיר את עולמה על ידי אביה.

בין השחקנים שהופיעו ניתן גם למנות את פול ג'יאמטי המצוין בתור הנהג של גברת טרוורס, בתפקיד קטן ומרטיט, שאין לו בעיה למלא את שתי המשבצות הללו אף פעם.



הדמויות הראשיות של טרוורס ודיסני שונות בתכליתן באופן הצגתן ובעומק שהן מוצגות, אבל שתיהן מגיעות בסופו של דבר לאותה הנקודה המשותפת שמניבה, בסופו של דבר, את שיתוף הפעולה שנתן את האות ליצירת הסרט הנפלא של "מרי פופינס". סרט נפלא שפשוט משאיר טעם של עוד וכבר הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי שואף להימשכות של סרט על אף שהוא הולך ומסתיים מבחינת אורך הזמן שלו.