"לזמן את הרוע": מי הזמין גירוש?

בקריאה מוקדמת על עבודתו של הבמאי הנהדר מצאתי בפילמוגרפיה של הבמאי בן ה-36 דברים שאהבתי ואפילו לא ידעתי שהוא היה המושך בחוטים (ופה יש Double Meaning חזק מאוד ותיכף תבינו גם למה) בכל אחד ואחד מהסרטים. בין היתר ביים, הכישרון הנהדר הזה, את "המסור" הראשון שהיה לא פחות מיצירת מופת ואבן דרך בז'אנר האימה העינויית, כמו כן היה מפיק בסרטי ההמשך שרובם היו נהדרים (קצת פחות מהראשון).

הערכתי אל הבמאי כבר עברה שדרוג ואז אני ממשיך לעיין ומוצא את סרט המתח הגראפי והאלים "גזר דין מוות" בכיכובו של הבייקון, שהוציא ממני, בזמנו, תגובות אמוציונאליות ביותר וזכה להערכתי הגבוהה.

לאחר שמתגבשת דעתי בנוגע לאלימות הגראפית והנהדרת שמשתקפת בסרטיו של האיש ונטייתו לשקף בצורה הריאליסטית ביותר את הסיפורים ולא להשמיט פרט שעשוי לפגום בסיפור, אני ממשיך ומגלה את כישרונו וחיבתו ההולכת וגוברת לבובות ילדים שגורמות ל"משחק ילדים" (בכיכובו של צ'אקי האלמותי) להיראות כמו משחק ילדים אמיתי. "דממת מוות" בעלת דמויות הבובות שהתפרסו הלאה בוים גם כן על ידי אותו הבמאי וכבר מורגש ליין אמיתי של סרטי אימה, אשר מתווים קווים מנחים ברורים מאוד, גראפיות ו...בובות.



לקראת הסוף אני מוצא גם את אחת מיצירותיו הדגולות (אחרי "המסור" לא יעזור), "הרוע שבפנים" (Insidious) הנהדר שבאמת היה סוג של פיק עבורי בסרטי האימה המבהילים והמלחיצים והושלמה התמונה המלאה והשלמה, או בשם אחר "המדריך לג'יימס וואן". לאחר הקדמה שכזו ולאחר הבאז המטורף שייצר הסרט בעולם ובארץ ניגשתי לצפייה עם אחי, שכבר חווה את הסרט בצפייה ראשונה והחווה דעת ביקורת חיובית מאוד (אפילו מדי), כל הנאמר עד כה ייצר בליבי ציפייה עצומה שקשה היה להאמין שאתאכזב.

האמת, לא התאכזבתי. אבל יחסית לציפיות הגבוהות הסרט נופל מעט. ובפירוט וצלילה פנימה אפשר להצביע קודם כל על אורכו. שוב אני ממשיך להלין על סרטי השנה האחרונה שמגיעים לסביבות השעתיים (פלוס) בקלות רבה מדי והעורכים/במאים לא משכילים לתמצת פואנטות בצורה ממוקדת יותר ונסחפים, מפליגים הלאה בסיקוונסים וסצנות מיותרות. הסרט הנוכחי אומנם ארך כשעה ושלושת רבעיה, אבל יכול היה להסתיים כעשרים דקות מוקדם יותר, כאשר הסוף שלו נמשך קצת יותר מעבר למה שקיווינו, פיללנו ונבהלנו.

הערה נוספת שגרעה מהנאה מושלמת של הסרט (בייחוד אל מול "הרוע שבפנים") הוא החלוקה הפנימית של הסרט לשני תתי ז'אנרים אימתיים, כאשר שני השלישים הראשונים מפליאים להצביע על אימת בית רדוף ואילו השליש המסיים בטקסי כנסייה של גירוש שדים (ז'אנר שבעיניי לא ממצה את פוטנציאל האימה עד תומו) הוא די מאכזב מבחינת טכניקות הבהלה והפחדה יחסית לחלק הראשון, המלחיץ והדורך. ריבוי הדמויות והגיבורים, לכאורה, מוציא מפוקוס ומיקוד ומחלק את כוחות ההפחדה בין כמה מוקדים עד לרגעי הסיום. הרוחות מתערבבות עם השדים וזה עושה רע לסרט, שהוא בכלליות נהדר, מלחיץ ומקפיץ, אבל לא חדשני ולא שונה מעבודות טובות יותר שהביא וואן בעברו (Insidious !!!) ואף נופל מהם בסך הכול הכללי.



הסיפור הוא די פשוט, משפחה מרובת בנות בתפזורת גילאים שווה נכנסת לבית שקנתה במכרז וכמובן לא עשתה את הבדיקות הדרושות (לא מכיר מישהו שיקנה חתול בשק בצורה כזאת מופגנת), דבר שגרר בדיחות מרובות תוך כדי הסרט משני צופיו הסופר ציניים (אני ואחי, שילוב שמבטל אפקטים של אימה באחוזים גבוהים).

הקטע המוזר וזה שגרם לי לתהות הוא ההתעקשות על אמיתותו של הסיפור והעובדה שהוא מבוסס על מקרה אמיתי שכך היה, דבר שגם גרר דיון בן דקה על אמונה ברוחות מהקהל המועט בחדר (שניים במספר). המדד הטוב ביותר שיכולתי לנפק מבחינה אישית היה מדד העייפות, קריטריון שבטל בקפה וסרט מפחיד מספיק על מנת להשאיר אותו כוסס ולא גוסס. "לזמן את הרוע" לא עמד במדד והותיר אותי מפרפר בין עולם של אימה ולחץ לרצון עז לשינה שמהול בקפיצות עקב שדים ודלתות מתנפצות.



בכלל, בבית עם תינוק ואישה, שכבר חולמים על דברים הרבה יותר אופטימיים, צריך רגישות של אקדוחן על השלט ועל הווליום העולה והיורד.
הצופה הנוסף שכבר יודע איפה רגעי הרעש ומזהיר רגע לפני עזר לקסם ההפחדות להתמוסס מעט (לא עד הסוף וזה ייאמר לטובתו של הסרט) ובסופו של דבר, הציפיות לצאת עם אחד מהגדולים התרסק לכדי סרט מצוין, אבל לא כזה שייחרט לנצח נצחים בתור משהו מיוחד.
וואן עם בימוי כישרוני משתמש בתזמונים ווקאליים מושלמים על מנת לייצר את אפקט הפחד וההרתעה לאורך חלקים גדולים של הסרט ועושה זאת כאומן, הליהוק שלו מצוין והסיפור, אמיתי ככל שיהיה (או לא לשיקולכם), נופל בין חריצי חוסר המקוריות בשני תתי הז'אנר עקב עבודות טובות יותר (של הבמאי ושל אחרים) בעבר.

השימוש בכל תפאורת סרטי האימה הוא נכון וקלאסי עבור אותו ז'אנר בית רדוף ברוחות וגם בהמשכו, כאשר ישנו מעבר לז'אנר גירוש השדים (והמעורבות ההזויה של הכנסייה בכל פלוץ שתוקעים מגרשי השדים) משתמש הבמאי בכל הכלים העומדים לרשותו על מנת לייצג את המקור בצורה נאמנה ומקבילה ליצירות קודמות.



הסיפור הישן, האפקטים החדשים, העובדה שמדובר על ביסוס לסיפור אמיתי, הבימוי והליהוק המוצלחים מצליחים לעבוד בצורה נהדרת על קהל הצופים ולהפחיד, להלחיץ גם בתקופה שסרטי אימה כתיקונם לא מצליחים להוציא הרבה תגובות מעבר לאדישות ואת זה וואן עושה נפלא.
אין ספק שדרכו לפסגות האימה כבר סלולה עם איברים מרוטשים בצדדים, רוחות ושאר ירקות האימה והבמאי הזה הוא שם שצריך לשים אליו לב בצפיות עתידיות. בינתיים הוא מבשל את "Insidious 2" ואת "Fast & Furious 7" ומרתק לראות אילו פירות יניבו אותם פרויקטים.