סרט במתנה!צפייה ישירהסרטים בקולנועבקרוב בקולנועבתי קולנועטריילרים חדשיםחדשותמצא לי סרטביקורות
סרטים
בתי קולנוע
צפייה ישירה
חדשות
טריילרים
סדרות
קהילות
התוכן שלי
נוספים
התחבר
חדש בקולנוע
עיון בביקורותתוצאות 1 - 20 מתוך 1,000
נוסף לאחרונה
מילת חיפוש
דירוג
שנת יציאה:
  עד  
השמיים יכולים לחכות (1943)
קלאסיקה עתירת חן, חדה, מושחזת וסאטירית מבית היוצר של ארנסט לוביץ'. כאשר הנרי ואן קליב עולה השמיימה, הוא מתנחל בלובי המפואר לשערי הגיהנום ומנסה להסביר למר שטן למה הוא, הוא ולא אחר, ראוי להיצלות על אש קטנה במשכנו הצנוע.

הוא פורש את סיפור חייו ואת תעלוליו, בתור תינוק, ילד ונער צעיר ומשם מפליג לבגרותו ונישואיו הפחות שיגרתיים עם מרת'ה, צעירה שכבשה אותו מהרגע הראשון. הקומדיה הקלילה והעשויה היטב הזו היא אחת הסיבות למה קלאסיקות נהפכות לעל זמניות ועל אף הבדלי התקופה, הצילום והמשחק, הסרט שצולם בטכניקולור, עומד במבחן הזמן ופשוט שובה, בקונספט ובביצוע הנפלא שלו.

מצאתי את עצמי שבוי אחר העלילה, מוקסם מהדמויות ומהאינטראקציות בינן לבין עצמן. הנאיביות מהווה קו מנחה לעלילת הסרט ומעל כל הדמויות הנאיביות מתעלה גיבור העלילה - הנרי ואן קליב, אשר מצליח להקסים, על אף היותו גבר עם אמינות נמוכה מאוד.

קסם קולנועי, שפשוט אי אפשר ולא כדאי לפספס.
  לפני 3 שבועות
הכפר (2004)
הושמץ ללא הרף ובעיקר על ידי אחי (שכתב את התגובה בשמי, לפני שנים רבות) והנה אנחנו, אחרי שנים רבות וכאשר הקאסט המשוגע של מ.נ.ש רק מקבל חיזוקים, בחלוף השנים...צופים בסרט - מי בפעם הראשונה (אני) ומי בפעם השלישית (עם כל ההשמצות - אחי) והאמת. השד לא נורא בכלל.

כבר הספקתי לשכוח איך שאמאלאן ערך וביים סרטים בעבר ושכחתי שבאותם השנים הוא היה הדבר החם ולא אחד המושמצים שיש וקיבלתי תמורה נהדרת לאי שלם של חוסר ציפיות.

ברוכים הבאים לכפר של שאמאלאן. כפר ללא תקופה, ללא שנה וללא יקום מוגדר. זה היה מקור ללא מעט שאלות לאחי, שסירב לחשוף פרטים על הסרט וביקש ממני שאתאזר בסבלנות ובהחלט הסבלנות השתלמה, עם טוויסט לא רע בכלל ועם הביקורת הכפולה על אורכות חיים עירוניות מול כפריות.

לא מעט זוכי ומועמדי אוסקר, כיום, התקבצו בשביל להעניק הופעות סולידיות ואדריאן ברודי הפליא בגילום האיש בעל הפיגור השכלי. קשה לספר על מה הסרט מבלי לספיילר ולקלקל, אבל בגדול הוא מדבר על קהילה כלשהי, במקום כלשהו, שלא מעזה לצאת את גבולותיה מכיוון שיש לה הסכם עם יצורים מיתיים, אשר חיים ביער הסמוך.

הכל משתנה ביום שבו אחד מתושבי המקום עושה קולות של פריצת הגבולות ואז כל הכפר צריך לחשב מסלול מחדש וכל הסודות שרצו להישמר, מתחילים להתעופף אל מחוץ למשוואה. ישנו סיפור אהבה אשר מוביל את הסרט קדימה ואחרי ערפל עלילתי די כבד, הסרט מתחיל להיכנס לקצב ולתכלס.

הגעתי נטול ציפיות לחלוטין ובהחלט אפשר לומר שנהניתי. על אף שהיו לא מעט רגעים מתים או תלושים בסרט, אי אפשר שלא להנות מקאסט כזה ומבימוי מותח ואפקטיבי כמו של מ.נ.ש. הסיקוונסים המותחים, מערבים את הצופה היטב ומבוימים היטב וסרט מרתק עד סופו, גם אם אינו עומד בתנאי הז'אנר הפשטניים יותר.

זהו מותחן מסוגנן, שבוער לאט אל עבר המטרה, עשוי טוב ומשוחק היטב על ידי ערימה מטורפת של שחקנים ובמאי אחד, שגם אם השתן עלה לו פעם לראש, הרי שתמיד היה בכותרות ונתן לנו להנות ממנו.
  לפני 3 חודשים
החותם השביעי (1957)
לא הקשבתי לעצמי והמשכתי עם ברגמן, כמעט ברצף, כאשר שני הגיבורים שלו מהסרט הקודם שלו, בו צפיתי ("מבעד לזכוכית אפלה", שהגיעה בתכלס כמה שנים לאחר הסרט הזה) - מקס פון סידוב (שהלך לעולמו לפני שנה, כמעט בדיוק) וגאנר ביורנסטד מופיעים גם כאן בתפקידים ראשיים למדי, כאשר הפעם ישנו קאסט נרחב סביבם.

מתחיל להבין את התמה סביב סרטיו של ברגמן. כבדים, איטיים ואייקוניים להפליא, במסגרתם הוא שב וחוקר את עניין האמונה לאל, הדת והאהבה, אם אפשר לייחס גם אליה נישה בסרט הנוכחי.

המוות מגיע לקטוף את חייו של אביר, אשר נמצא לקראת תום מסע הצלב שלו, במסגרתו נטל חיים ובעיקר הציל את חייו ואת חיי נושא כליו. רגע לפני שהמוות לוקח את חייו של האביר, הוא מקבל הצעה מאותו אביר לשחק שח-מט ולנסות לדחות את הקץ, עד ש.......עד שימצא משמעות לחייו, מעבר למסע הצלב, שהתברר עבורו בתור משימה כוזבת.

קשה לשים את האצבע על מטרה מדויקת של הסרט, כפי שידידי כתב בביקורת מתחת. זה סרט פילוסופי במשקל כמה טונות והוא מנסה לחקור לא מעט נושאים כבדי משקל והמשמעויות שלהם. הוא מתהדר בצילום יוצא מן הכלל וכמובן במשחק נפלא ושם במרכז הסרט משחק שח בלתי נשכח בין נציג האל הספקן ובין יריב האל, שבטוח במשימתו.

אפשר לשפוך המון מילים על הסרט, אבל הוא גם נותן את החופש לצופה לתהות בעצמו וכמובן גם ללכת ולהתחיל לפרוש מפת פרשנות של לא מעט טובים ומוכשרים יותר. ברגמן ככל הנראה לא העז להקל מעולם על צופיו, כאשר גם בסרט עם עלילה די ברורה, הוא מנסה להסוות בין הסצנות משמעויות וגם יוצק לדמויותיו תפקידים בעלי סאבטקסט ושלל מטאפורות.

עכשיו מבטיח לקחת הפסקה מברגמן ולנסות לדוג את הבא בתור שלו בצורה יותר מסודרת. אולי מתי שהוא גם עם הכנה ראויה יותר, שתרים בהחלט את חוויית הצפייה. מרתק, יוצא דופן וכמובן אבן דרך קולנועית שעזרה להגדיר גבולות קולנועיים לסרטים קאלסיים. לא לכל חובב קולנוע, אבל בהחלט יצירה שחובה לצרוך בגיל ושלב מסוים של החיים, אם אתם חובבי קולנוע.
  לפני 3 חודשים
מבעד לזכוכית האפלה (1961)
המפגש הראשון שלי עם סרט של אינגמר ברגמן יוצא דופן לחלוטין. פגשתי בו באופן אקראי לגמרי, מבלי לדעת מי היוצר עד לדקות הפתיחה, באיזו שפה או מי אחד הכוכבים הראשיים. בחסות הלילה והעייפות, שלאחרונה פוקדת אותי באופן קבוע, החלטתי להיכנס לצפייה הזו ונמוגתי לאיטי...

זה סרט כבד! 800 טון של תובנות ובערה איטית. דיונים תיאוסופיים ותיאולוגיים, חדירה אל תוך עולם מחלות הנפש וכמובן חקר תא משפחתי יוצא דופן, המורכב מארבע צלעות, כאשר כל אחת ואחת מרתקת בפני עצמה ומייצגת עולם ומלואו.

הייתי זקוק לצפייה שנייה, ברסיסים של השלמות למה שפספסתי בזמן שהתעפצתי. יש לי עוד סרט של ברגמן בקנה, אבל הפעם אני אדע לבצע הכנה נאותה לעניין הזה.
אין ספק שהסרט מצריך לא מעט הסברים על כוונת המשורר, אבל כאשר מחברים את כל חלקי הפאזל הוא באמת יוצא דופן, נפלא ועמוס משמעויות ורבדים, אשר מרכיבים פאזל יוצא מן הכלל, שיכול רק לרמוז במעט על המורכבות של ברגן, אמונותיו והרגליו.

צילום נהדר ומשחק פשוט נפלא של ארבעת השחקנים, המופיעים בסרט. זהו סרט שזקוק לתשומת הלב שלכם ולמלוא הקשב וההבנה. הוא לא פשוט לצפייה ועל אף אורכו הקצרצר, הוא עמוס רגשית ובאופן כללי דורש המון מהצופים בו.

אני אמתין עוד קצת לסרט הבא של ברגמן ובהחלט אגיע מוכן יותר, לשיפור חוויית הצפייה האישית.
  לפני 3 חודשים
הרע והיפה (1952)
יאאאאאאאאאאאאאאאאא...............איזה סרט!!! ממש לא מזמן ראיתי את "הרי הסיירה הגבוהים" עם בוגי והתלוננתי על יכולות המשחק של אותה התקופה. אז עשור לאחר מכן (וקצת) מגיע קירק דאגלס המנוח, שעזב אותנו בדיוק לפני שנה ומעלה את הרמה. בכמה רמות.

אני לא יודע אם זו האהבה שלי לסרטים על קולנוע ותעשיית הקולנוע, אבל יש בסרט הזה משהו שלא יצא לי לראות באף סרט אחר שאני זוכר לאחרונה. הדרך שבה וינסנט מינלי פורט את הסיפור ואת העלילה היא מהפנטת ומרתקת בעיניי.

זה מתחיל בחמש - עשר דקות של זמן רציף ואז בפלאשבקים וזכרונות מהעבר. שלוש דמויות, שלושה אנשים ואדם אחד שמקשר בין כולם וכיצד נקשרו ונכוו ממנו.

סיפורו של ג'ונתן שילדס - מפיק על, שמצליח לגרום לכולם להסתובב סביבו ולעשות כרצונו. דאגלאס היה מועמד לאוסקר על תפקידו המלהיב והפסיד לגארי קופר, שזכה על תפקידו המופלא ב"בצהרי היום". איזו שנה הייתה 1952 לקולנוע.

דאגלאס הוא שילדס, המפיק הכל יכול שאפילו את הסיפור טווים עבורו שלושת הדמויות שמתפקדות בתור גיבורי המשנה. הסרט ממגנט מהשנייה הראשונה בסיפור ובעלילה הנפלאה שלו, המשחק מדהים והצילום פנטסטי.

הסרט זכה בחמישה אוסקרים, כאשר רק אחד היה אישי (גלוריה גראהם - תפקיד משנה לשחקנית) ולא בכדי. חבל לספר יותר מדי על הקלאסיקה העל זמנית והנפלאה הזו וזאת על מנת לא לקלקל ולא לספיילר.

סרט שאי אפשר שלא להנות ממנו, אם אתם חובבי קולנוע. סרט שמגיע מאהבה לקולנוע ומציג אותה, פרושה בכל מחלקה. עלילה הפכפכה, שפשוט שואבת ומושכת מהרגע הראשון ועד האחרון והצטיינות יתרה בכל מחלקה, הקשורה ליצירת הסרט. מהבמאי, הצילום הנהדר ועד למשחק המופלא, כאשר בראש דאגלאס...יוצא מן הכלל!
  לפני 3 חודשים
טרון: המורשת (2010)
אז כן. ראיתי אותו לפני עשור, קצת אחרי שהתכוננתי אליו עם הצפייה בסרט משנת 1982, כאשר אני נולדתי וג'ף ברידג'ס היה עם פנים חלקלקות.

הייתי נלהב באותה התקופה מהטכנולוגיה של אוואטר, שפרצה דרך. כאן היה גם שימוש בתלת המימד וגם בטכנולוגיית הצערת הפנים, או שזה סתם היה אנימציה ממוחשבת פורצת דרך, אשר הלכה והשתכללה עם השנים. והיום עושים המון כאלו.

עבר לי אחרי קצת זמן וההתלהבות שכחה. נתתי לעצמי להתמסר לעוד מאות סרטים מאז, אבל פס הקול של דאפט פאנק נותר מרצד בין פס קול של "באטמן" לפס קול של "טנט". זה כבר בעצמות כמעט עשור וכמו שציינתי בביקורת של "טרון" הישן, סיימנו את ההוא והתחלנו את זה.

אני והילדים. ראינו חצי שעה, כי יאללה, למיטה...המשכנו ביום אחר, יומיים או שלושה אחרי כן. ואני מוצא את עצמי מכין אותם למוזיקה ולקטעי האקשן בהתלהבות של נער. הפרצוף המוצער של ברידג'ס נראה לא מלוטש ולא היה לי תלת מימד שידליק אותי טיפה....אז....

אז נותרנו עם טכנולוגיה מתקדמת, שלא נראית מיושנת עדיין, אחת עשרה שנים לאחר מכן, נותרנו עם פס קול שלא נס ליחו ועם עלילה דרדעל'ה, שרק צריכה לא להרוס את היופי החזותי והווקאלי הזה.

אז נתתי שמונה, עם הזמן אמרתי...אהההה......מה שמונה? שיהיה שבע והיום, לאחר שאני רואה את הסרט שוב, אני אומר לעצמי...ככה סתם, סרט נחמד, אבל ההישג שלו הוא, באופן אישי ועבורי לפחות, שהוא פשוט פנטסטי בכל הנוגע לאמצעים העוטפים אותו.

פס הקול מטמטם, הקווים הנקיים והמלוטשים של מה שמתרחש במסך והצבעים. מדהימים. הילדים שלי כבר מפזמים את פס הקול ואני איתם יחד. זה היה בילוי משפחתי נפלא מול הטלוויזיה, של שעתיים בטוטאל.

היה לנו תענוג גדול. נמשיך לאהוב ולחכות לשלישי, שאולי יגיע עוד איזה עשור, כדי לרווח...ולהישען על טכנולוגיה חדישה אף יותר. למה לא? בעצם...
  לפני 3 חודשים
טרון (1982)
עבר עשור. אני עם שלושה ילדים. אחד מהם נאות לצפות בסרט איתי ביחד, כאשר זה אולי אחד הסרטים הראשונים שאני מתחיל לשחרר עבורו, שהוא PG ואני זוכר בוודאות שלא היה אלים מדי.

הגרפיקה והאנימציה נראים מגוחכים. גם העלילה, האמת. אבל יש בסרט הזה סוג של קסם. קסם עלילתי וקסם תקופתי. יש כאן פריצת דרך מבחינת הז'אנר ומבחינת הקונספט בכל רמה שהיא. הרבה לפני גדולים, טובים ומפורסמים ממנו.

נגמר הסרט ואני לא מסוגל להתאפק, מפעיל להם את הבא בתור ו...........יאללה, נעבור לביקורת הבאה..."טרון: המורשת".
  לפני 3 חודשים
הרי הסיירה הגבוהים (1941)
כמו שידידי, The Dude, כבר כתב בביקורת לפניי...לא מגדולי הסרטים של בוגי ובהחלט סרט חובה למעריצים. מרגיש לי שלא מחזיק במבחן הזמן, על אף העלילה המעניינת. היה בי משהו שציפה לאיזו אקסטרא, אבל אולי זה רק אני, שמחפש כבר גירויים חדשים.

אפשר לומר מה שרוצים על בוגארט, הוא היה שחקן של תקופה. תצוגת המשחק שלו ושל אלו הסובבים אותו הן תצוגות משחק ייחודיות לתקופה של שנות הארבעים. היום זה לא עובר ואפילו די צורם.

אבל אין מה לעשות, יש משהו קסום בתקופה הזו. המילים שונות, הצילום שונה, התסריט מרגיש מקורי, כי זה התרחש לפני פאקינג שמונים שנים ועידן שונה לחלוטין מוצג.

הדבר היחיד שלא משתנה הוא האופי האנושי. איך שלא תסובבו את העוגה הזו, היא תהיה טעימה בכל מקום ממנו תנגסו בה. בוגי הוא בוגי, תענוג לראות אותו תמיד ולהתגעגע.

הוא שודד ידוע לשמצה. יש לו לב זהב, יש בחורות שמסובבות אותו ושהוא מסובב אותן ואיך אומרים? הבנות רוצות אותו והבנים רוצים להיות כמותו.

הרבה חלקים בעלילה לא תמיד מרגישים קשורים היטב, ראול וולש ייצר התכתבויות רופפות ולא כל כך מעניינות בין חלקי העלילה, אבל הקשר החזק שמדביק את כולם הוא האיש, השפתיים ושתי הסטירות ללחיים.

לחיים בוגי! למה שהיו חייך!
  לפני 3 חודשים
הזאב מסנואו הולו (2020)
היה בי כל הרצון לחבב את הסרט הזה יותר ממה שיצא בסופו של דבר. הייתה איזו המלצה קצרה שכיוונה אותי את הסרט והחלטתי ללכת על זה על אף העובדה שאני פחות מכיר את חברי הצוות בו (מעבר לרוברט פוסטר זצ"ל). כן, ציפיתי לראות סרט על איש זאב, סרט אימה שירתק אותי למסך ויהלום בי עם אפקטים מינימליים של אימה, על מנת שיצדיק איזה שהוא הייפ שנוצר לו בקרב חובבי ז'אנרים שקשורים באימה ובתת הז'אנר של המזדאבים הללו ובסוף קיבלתי סרט בינוני שחרט על דגלו אמנות, סאבטקסט וממש מעט מאוד מאפיינים טהורים של הז'אנר.

יש לנו גיבור מוקצן מאוד, בדמותו של ג'ים קאמינגס - הבמאי והשחקן המוביל. הוא חרדתי בטירוף, מוגזם באופן קיצוני והוא מתמודד עם הרבה שיט בחייו ואם דאגה לאביו החולה (שהוא במקרה הקפטן של תחנת המשטרה בה הוא משרת - תחתיו), ניכור מבתו היחידה ומריבות עם חצי מפקודיו בתחנה אינם מספיקים, הוא גם מקבל בתקופה קצרה מאוד מקרי רצח מזעזעים, שמאיימים להפר את האיזון של העיירה המושלגת - סנואו הולו.

אני מבין שקאמינגס רצה לומר משהו על ההקבלה בחייתיות הזאבית לזו של הגיבור הראשי, שנאלץ להתמודד עם נושאים שמוציאים ממנו את ההאלק שבו, שלא נאמר - איש הזאב שבו ואני מבין שהוא אכן נאלץ לסחוב את כל המטענים הללו, במהלך התמודדותו עם שד שמעמת אותו עם עצמו ואת העיירה עם הפחדים הכמוסים שהולכים ומשתחררים אל מעל פני השטח ועם זאת....מה עם קצת הצדקה להצבתו מתחת למטריית האימה?

הפן האומנותי והעריכתי מודגש בלא מעט שלבים, כאשר קאמינגס הבמאי בוחר למהול בין שני סוגי סצנות ומתיך אותן יחדיו. הבחירות שלו בכל הנוגע לכיצד הוא מספר את הסיפור מעניינות ומצטלמות היטב על המסך, אבל התוצאה הסופית פשוט קצת שבורה, לא מושכת ולא מוציאה תגובות מספקות, כאשר הדמות הראשית שלך (שהיא אתה בעצמך) איננה אמינה או מעניינת מספיק, בתור דמות. נכון שזו חצי קומדיה וייתכן שבתמהיל אימה-קומדיה זה דווקא הגיוני שככה זה יעבוד, באופן אישי, אני מעדיף משהו אחר.
  לפני 4 חודשים
22 ביולי (2018)
זה בהחלט החל כמו אחד הסרטים החשובים והמותחים על המסך, אבל הוא הלך ודעך לנגד עינינו, על אף הדרמה המוצגת בו. "22 ביולי" הומלץ לי על ידי אחי היקר, ביותר מהזדמנות אחת ואני יכול לחלוטין להבין למה. הביקורת הקצרצרה הזו נכתבת כאשר נותרה לי עוד חצי שעה להשלים את הצפייה ועם זאת אני מרגיש שגם לפני שאני אסיים (ובהחלט אסיים את הסרט), די מיציתי את הרעיון ובניגוד לכאלו המבוססים על סיפורים אמיתיים ומזוויעים, לסרט הנוכחי היה המון להגיד והוא פספס איפה שהוא לא מעט כבר באמצע שלו.

פול גרינגראס ("Bloody Sunday", "קפטן פיליפס", "טיסה 93") יודע לקחת סיפורים שקרו באמת ולהפוך אותם למטעמים קולנועיים וגם הפעם הוא מצליח, אבל וכפי שהוזהרתי מראש, הסרט מתחיל בגדול ובקול תרועה ומסתיים בקול ענות חלושה (ככל הנראה, על פי התפתחותו והכיוון של סופו). גרינגראס עשה כאן כמה טעויות משמעותיות שמנעו מהסרט שלו להרגיש אותנטי ובאמת למשוך את הצופה באופן טוטאלי אל מסך הטלוויזיה.

זהו סרט נטפליקסי חצי טיפוסי, כיוון שהוא לא מצליח לפרוץ את הגבולות לכיוון מצוינות וכמעט מקדש בינוניות ובנאליות ועם זאת הוא מתהדר באחד מסיפורי הזוועה הגדולים שקרו בעולם בעשור החולף. הבחירה ההזויה לספר סיפור נורווגי, עם שחקנים נורווגיים באנגלית, לכל אורכו, היא אחת מהבחירות הקולנועיות המוזרות ביותר שראיתי בשנים האחרונות. גם ב"צ'רנוביל" המשובחת דיברו אנגלית ולא רוסית, אבל הייתה בחירה אומנותית מסוימת בסיפור הזה. כאן, לא כל כך ברור למה שפת המקור נדחקה הצידה והוחלפה באנגלית מאולצת.

חצי שעה של תופת ואקשן, מלווה בקצת פחות משעתיים של דרמה אשר מתחלקת בין סיפורו של אחד הניצולים ומשפחתו, הרוצח ועורך דינו. כיוון שלא נראה שונה מלא מעט סרטים שסיפרו סיפורים אנושיים. הרוצח מקבל במה גדולה וגם הרעיונות שלו והסכנה העצומה שעדיין טמונה ברעיונות של הימין הקיצוני, על אף עליית האיסלאם, הם נושאים שמקבלים במה ועם זאת, מורגש כי הסרט הזה לוקח כיוון קצת יותר מדי בנאלי, בעבור מה שהוא היה אמור לספק לצופיו.

הוא היה יכול להיות טוב הרבה יותר גם אם חצי שעה ממנו הייתה מתקזזת וגרינגראס היה מוותר על לא מעט קיטש ושטאנץ מסרטי דרמה גנריים יותר. עם זאת ולאחר ריבוי הטרוניות שאני מעלה לפני סיום הצפייה בסרט כתוצאה של עייפות וגם כתוצאה של טרחנות מסוימת של הסרט עצמו, מדובר בסרט מרתק, בסיפור שחובה לראות ולנסות לתת לרעיונות וללקחים שלו לשקוע, לאחר הצפייה בו.
  לפני 5 חודשים
אופליה (2018)
ייתכן שההתרשמות הסופית והחלקית למדי שלי מהמפגש הראשון (לבושתי, לבושתי) עם אגדת המלט היא בסך הכל צו הגורל שלא מרשה לי להכיר את המלט דרך הסרט הזניח והניסיון המוזר להציג לעולם את המלט מצידה של אופליה בלבד.

הסרט התפרש עבורי על מספר מקטעי צפייה, חזרה אחורה, שינה עמוקה ושאלות מרובות של אשתי לגבי מה פספסתי ומה היה והתרחש בזמן שישנתי. קאסט מרשים, תצוגת תכלית של תפאורה ועיצוב תלבושות וכמובן יופי בלתי נגמר שמקורו בלוקיישנים עוצרי הנשימה שבמסגרתם צולם הסרט, אבל מעבר לכך חוויה גנרית שמנסה לקחת את אחד מסיפורי שייקספיר המפורסמים ביותר לכיוון דרמה רומנטית תקופתית.

דייזי ריילי מנסה להשיל מעצמה את סחבות הסמרטוטים של ריי מפרקי ההמשך החדשים של "מלחמת הכוכבים", נעמי ווטס בתפקיד כפול בינוני למדי וקלייב אואן איכשהו הצליח להשתחל להפקה שאמורה הייתה להיות מועשרת בכוכבים רלוונטיים והוא דווקא קצת פחות רלוונטי. בין היתר גם נמצאים גם טום פלטון (שגילם את דראקו מאלפוי בסרטי "הארי פוטר") וג'ורג' מקיי (מ-"1917"), אשר מגלם את המלט באופן די דהוי וחסר השראה מיוחדת.

בגדול מדובר בסוג של ספין אוף המלטי שלא מותיר רושם מיוחד ומנסה לספר את המלט מהכיוון שאינו של הנסיך הדני. ישנם לא מעט ספין אופים כאלו שצלחו ואם אתם כאלו שטרם חוויתם את חווית ההמלט הראשונה שלכם, כנראה שזהו לא הסרט שכדאי לצפות בו בתור הראשון בתור. אני אמשיך לחפש לעצמי מפגש מוצלח יותר עם הנסיך הדני וכנראה שאצטרך ללכת קצת אחורה בשנים להפקות וסרטים טובים יותר שנעשו עבורו.
  לפני 5 חודשים
אל תגלה (2006)
איזה יופי של מותחן צרפתי, בטעם של פעם ועושה חשק להתחיל ולקרוא את ספרי הרלן קובן. רק שמעתי על הסופר הזה, אבל הבנתי שמדובר בסופר מצוין, אשר כתב ספרים מותחים ונהדרים וזו הייתה ההזדמנות האישית שלי להתגלח על העניין הזה.

עוד משכו אותי אל הסרט היו הכוכבים שלו (פרנסואה קלוזה המוכר מ"מחוברים לחיים" וקריסטין סקוט תומאס, שמוכרת מכל מקום אפשרי) והבמאי שלו גיום קאנה הנהדר, שהוא גם שחקן נפלא (ממש לאחרונה גילם דמות משנה ב"התקופה היפה בחיי" הנהדר).

התקציר כאן מגלה לא מעט, כאשר סיפור רצח מתעורר לו שמונה שנים לאחר המקרה המדובר. מספר רמזים וסודות שלא אמורים להתגלות צפים ועולים אל מעל פני השטח ומנערים את האבק מחקירה שכבר נסגרה לפני כמעט עשור.

הסרט אמנם מותח את עצמו קצת מעבר לגבולות השעתיים וישנם מקטעים שהוא מרגיש קצת ארוך מדי, אבל התוצאה הסופית מתגמלת, כאשר מדובר בסיפור מתח קלאסי, שמרגיש כמו תוצר של תקופה, במסגרתה ספרי וסרטי המתח היו בסוג של עדנה.

קשה לספר יותר מדי פרטים מבלי לפגוע בעלילה, לכן לא אספיילר ואומר שמדובר בסרט מותח ומרתק עד סופו. לעיתים החלקים של הפאזל לא מתחברים ולעיתים הם מתחברים בקלילות, אבל עד הרגע האחרון המתח נשמר ובאמת מדובר באחד הסרטים שיותר נהניתי לצפות בהם לאחרונה וכזה שהזמן לא פגע בו במאומה.

כדאי ומומלץ - 7.5 ויופי של מותחן צרפתי משובח.
  לפני 5 חודשים
לפני כולם (2015)
B0B0 מעולם לא הייתי חובב ג'אז גדול והאמת שגם לא התחברתי יותר מדי לסרטים שהנושא המרכזי בהם הוא נגני ג'אז, אבל חשבתי שלא כדאי לפספס את דון צ'ידל בשיתוף פעולה עם יואן מקרגור, בסיפור כלשהו על מיילס דיוויס ובכך לתת לעצמי הזדמנות קצת להבין מי היה האיש, כי על פניו אין לי יותר מדי מושג מי הוא ומה היה.

הסרט מתחיל עם קול נמוך וחרישי של מיילס דיוויס מתחיל לספר את סיפורו וכיצד הוא מתאר אותו בכמה מילים - עובר לנגינה בחצוצרה ומיד אנחנו נזרקים לסיפור ערוב ימיו של דיוויס, כאשר כולם רוצים ממנו עוד משהו ובעיקר שזה יהיה חדש ואילו הוא...מעדיף להישאר בבית, להשתכר ולהסתמם ללא הכרה. ניכר כי צ'ידל עושה עבודה טובה, בעיקר כאשר אין לי מושג איך היה נראה ומתנהל דיוויס האמיתי. מקרגור בכימיה טובה איתו ומגלם תפקיד מצוין גם הוא והסיפור....מסופר לא רע, בהתחשב בכך שההתחלה די קשה ללעיסה ולעיכול.

מיילס דיוויס של ימי הכלום הוא אדם מריר ומרוחק וכאשר עיתונאי יומרני מגיע לראיין אותו, הם פוצחים במסע הזוי, על גבול הפסיכדלי, על מנת להציל חומרים שלא הופצו של דיוויס, מלהיות מופצים כלפי חוץ. בין לבין, חוזר דיוויס אל הימים היפים בהם למוזה שלו הייתה צורה, שם והיא אף ענדה טבעת על אצבעה.

הפלאשבקים לא תמיד מסתנכרנים עם הקצב של הסרט, אבל הם תורמים עוד טיפה להכרת דמותו של הנגן המחונן, שמוכיח פעם נוספת, שלצד כל גאונות מגיעה עלייה לאוויר, שקשה להוריד מבלי לדחוף סיכה.

דיוויס מצטייר בתור גאון מוזיקלי ועם זאת בתור אדם ששאף מספיק אוויר פסגות בשביל להבין שהוא בדיוק מה שאומרים עליו וזה לא מתקדם למקומות טובים, כאשר היוהרה עוברת את גובה האדם.

לקית' סטנפילד ומייקל סטולברג מחזקים את צ'ידל ומקרגור בסרט מעניין לפרקים, אבל בגדול לא פורץ שום גבול ולא יוצר עניין עודף או שוקע לאחר מכן. אולי תרצו לקרוא על האיש לאחר הצפייה בסרט, אבל לא תזכרו את כל הסיפור כבר לאחר יום או יומיים, כיוון שהסרט לא מותיר רושם והשפעה חזקה על הצופה. בינוני קלאסי.
  לפני 5 חודשים
ארץ החלומות (2019)
סרט שהיה מרגיש לי כמו בזבוז זמן טוב בקולנוע, כי פשוט לא הצלחתי לשרוד אותו בעירנות מלאה בשני ניסיונות של צפייה. בסופו של דבר איכשהו צלחתי את החוויה, אבל סרטים שגורמים לי להירדם - אומרים דרשני. פין קול המצוין מ"פיקי בליינדרז" ומרגו רובי בסיפור מערבון, אהבה ובעיקר שיעמומון לא קטן. רציתי לאהוב ולהתחבר לסרט הזה, אבל פשוט לא הצלחתי. הקווים הכלליים שלו טובים למדי וגם הביצוע, אבל הכימיה בין השניים לא כל כך קיימת ואין יותר מדי התרחשויות בסרט.

הבמאי הצעיר של הסרט - מיילס ג׳וריס-פייראפיט בן ה-23, מנסה להעניק לו נופך מערבוני, בגלל הסביבה וכמובן שז'אנר סרטי הפשע מוזכר ומקבל נפח מסוים בסרט ועם זאת, הוא טובע בין רפרנסים ושלל מטאפורות של מזג האוויר והסופות החוליות, בנוגע להלך רוחם של גיבוריו וכמובן הלך הרוח של התקופה.

רובי מגלמת שודדת בנקים נודעת לשמצה ואילו קול מגלם בחור צעיר ואבוד, שבעיקר חולם על סרטי וסיפורי מאפיות. החיבור בין השניים - אישה בוגרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה ובין נפשו הצעירה של קול יוצר אפקט זהה לזריקת מנטוס אל תוך בקבוק קולה והלוחות הטקטוניים של עלילת הסרט זזים לאיטם, אל עבר סוף ידוע מראש.

ועם כל האמור, התזוזה של הלוחות הטקטוניים הללו היא איטית ומייגעת לפרקים. לא מרגשת ולא סוחפת, מדובר בסרט בינוני שדווקא עשוי טוב, מלא מעט מרכיבים טובים, אבל די נופל במבחן התוצאה והריתוק למסך. תפקידים לא רעים בכלל וחיבור שכמעט לא קיים לצערי והופך את הסרט למה שהוא, בסופו של דבר.
  לפני 5 חודשים
וצדק לכל (1979)
סרטים שצריך להתבייש שלא ראיתי לפני כן ועוד בתור חובב פאצ'ינו של ימי קדם. ככה אני אוהב את הפאצ'ינו שלי - כפי שכתב קודמי בביקורת מטה - שומר על הצדק ובלתי משוחד. וכמובן צועק. כל כך צועק. בסרפיקו הוא היה יוצא מן הכלל ובסרט הזה לא פחות. מדהים ש-41 שנים עברו והסרט עדיין כל כך רלוונטי לימינו אנו וככל הנראה ימשיך להיות רלוונטי עוד מאה שנים אחרי שכולנו נתפורר לאבק.

פאצ'ינו שב לגלם את תפקיד החיה יוצאת הדופן בסביבה הטבעית שלה - עורך דין עם מוסר גבוה, שמנסה ללא הרף להביא את לקוחותיו למיצוי דין אמיתי ונתקל בחומה חיה ומתסכלת כל כך של אנשים מושחתים ושל מערכת משפטית מוטה לטובת גורמים חזקים או כאלו שכבר הפסיקו מזמן להשתין על האנשים הקטנים והשקופים.

הסרט מציג בצורה יוצאת דופן את הניתוק שבין היושבים בראש המערכת המשפטית לבין האנשים שאותם הם שופטים. הוא מציג את הקרע העצום בין החוקים שנועדו להיטיב עם מערכת המשפט ועם השימוש הציני שלהם בפועל ונורמן ג'ויסון מיטיב להציג את הכל באופן מאוד פשוט וכזה שלא משתמע לשני פנים.

הדמויות הן קריקטוריסטיות לחלוטין וג'ויסון משתמש בהן באופן מופרז, על מנת להקצין כל סיטואציה ולהעצים את חוויית הצפייה והוא בהחלט יודע מה הוא עושה, כאשר אי אפשר להתעלם מהמסרים של הסרט ומהסאבטקסט המאוד מובלט שלו. סרט שעומד במבחן הזמן ויתרה לכך, הוא פשוט חוויה חזקה ועוצמתית ועל אף ההגזמות והצרחות הפסיכוטיות של פאצ'ינו (כמה התגעגעתי), זה סרט שהצופה הופך להיות חלק ממנו, בלי להעמיק יותר מדי בדמויות שמסביב.

הגיבור הראשי הוא המרכז וסביבו הכוכבים נעים בחוסר שקט ומנוחה. כל תפקיד של שחקן משנה מקבל את הנתח הקטן, אך העסיסי שלו (ג'פרי טמבור בהופעה מטריפה) ומבליט את הכוכב הראשי שלו, בהופעה נפלאה ששוב גורמת לחוש את הגעגוע והערגה לסרטים הישנים יותר, אך אלו שמקשים את היכולת לנתק מהם מהרגע הראשון ועד האחרון.

תעשו קצת חזרה אחורה ורוצו לפאצ'ינו בזרועות פתוחות.
  לפני 6 חודשים
סופרמן: איש המחר (2020)
בסרט הזה יש חזרה אחורה, אל עבר עידן הביניים שבמסגרתו סופרמן מגלה את עצמו אל הציבור הרחב. כמובן שהסיפור מעודכן לימינו אנו והפלאפונים הם חלק אינטגרלי מהעלילה, אך אין העובדה משנה את היותו של איש הפלדה מגן מטרופוליס והעולם כולו.

סופרמן מתחיל לצאת מהצללים ופוגש בצייד ראשים בין גלקטי, שמחפש אותו ורוצה את הפרס שעל ראש הקריפטוני האחרון. קלארק קנט, שלא יודע כמעט דבר על היותו האיש שהוא, מתחיל לגלות עוד ועוד פרטים על עצמו וכל זאת במסגרת מלחמה מול אחד מהשרידים שהותיר אחריו הצייד, גס הרוח והקריקטוריסטי.

מהות הסרט מבחינת סופרמן היא עצם העובדה שהוא מגלה את עצם חייזרותו וכיצד העולם רואה אותו בתור מושיע ומגן, אך בו זמנית גם רואה חייזרים, ככלל, בתור גוף פולשני ומאיים. ההתנגשות הראשונה הזו עם היותו חלק מקהילה אל מול זהות, שאינה ידועה לו ולעולם כולו, היא זו שבה מתעסק הסרט בעיקר.

סיפור הרקע שמסביב, דווקא תואם פחות את הרצינות, כאשר לפרקים רבים נראה כי זה סיפור סופרמן נגד גודזילה או משהו כזה והעלילה הולכת ומתדרדרת מרגע לדודלי. אני לא טוען שיש צורך לחפש ריאליזם בסרטי קומיקס, אבל דווקא כאשר הם הגיעו לרמה מסוימת שלא כדאי לרדת ממנה, פתאום סופרמן מבצע צניחה קלה. לא נחזיק את זה נגדו ובסך הכל סרט נחמד.
  לפני 6 חודשים
טוגו (2019)
כמה מחשבות על הסרט עוד לפני שראיתי אותו...ראיתי קודם כל את "קול קדומים", שדווקא יצא שנה אחריו - בערך. בתחילת הסרט, כשראיתי את הלוגו של "דיסני", חשבתי שאפשר היה לצפות בו עם הילדים וגם בשלבים יותר מתקדמים שלו, המחשבה לא זזה מראשי. הציפיות היו קצת בשמיים, כי קראתי איפה שהוא, שהוא הסרט שלימד את "קול קדומים" איך ללכת ובכלל שם היה כלב דיגיטלי ואילו כאן, אסופת כלבים שגילמה את אותו גיבור היסטורי.

המסקנה או המסקנות בסוף הצפייה - אפשר לראות עם הילדים ואולי גם רצוי. יהיו קטעים קצת מלחיצים לקטנים, אבל הם יצלחו אותם. אפשר גם לספר להם שזה מבוסס על סיפור אמיתי ושכלבים אמיתיים מרובים גילמו את אותו התפקיד של טוגו ואפשר גם להנמיך ציפיות, בשביל שלא תחשבו שאתם הולכים לצפות באיזה סופר סרט על סופר כלב.

בהחלט מדובר בסיפור מרגש, אמיתי ויוצא מן הכלל. הדרך שדיסני מגישה אותו היא נהדרת ונפלאה, אבל עדיין בגבולות הדיסני המקובלים וזה אומר שאין פה שום פריצת מסגרות. בשום שלב או בשום חלק של העלילה או המבנה שלה. יש פלאשבקים לאחור, לראות איך גדל סיפור האהבה בין הכלב לבין הבעלים ו-ווילם דפו מגלם דמות הכי בנאלית שלו מזה שנים, שזה מצד אחד פספוס ומצד שני נחמד לראות, שהוא מוריד הילוך ומגלם איש רגיל ונורמלי.

לאחר תום הצפייה בסרט לא הרגשתי שיש בינו לבין "קול קדומים" הבדל כזה מהותי, אפילו הקטע על כלבי מזחלות והקשר בינם לבין הבעלים - כמובן בין הבעלים לכלב המוביל שלו, היה מסופר באופן די דומה. לא נפלתי מהכסא ובהחלט חיבבתי את שני הסרטים במידה שווה, מבלי להפלות לטובת הכלבים האמיתיים או הכלב הממוחשב. זו תהיה צביעות מוחלטת להתחיל לומר שזה משפיע לי על מידת ההנאה מהסרט - אם השתמשו בבעלי חיים אמיתיים או ממחושבים.

זה יתחיל להציק רק אם שחקנים הוליוודיים יתחילו לאבד תפקידים בשביל כאלו ממוחשבים, לחלוטין. כמו ב"כנס העתידנים". עד אז אפשר לומר שאולי יש בזה משהו הומני, שמניחים לכלבים להיות כלבים ולא סוחבי מזחלות לעת מצוא ועבור סרטים, שדורשים מהם התשה ומאמץ פיזי כלשהו. סרט לכל המשפחה, בעיקר אם הילדים שלכם כבר בגיל בית ספר וגם לחובבי כלבים ובעלי חיות. עשוי טוב, מרגש, בדרך הידועה של דיסני.
  לפני 7 חודשים
קדחת הג'ונגל (1991)
כנראה אחד הסרטים היותר אוברייטד בהיסטוריה של הקולנוע. עוד מעט חוגג שלושים לצאתו והחלטתי שהגיע הזמן להשלמת פער שהיה לי עם הסיפור הזה, למרות שזה ספייק לי ובכל סרט שהוא מוציא אני מתעב אותו עוד טיפה ועוד טיפה. האג'נדה שלו תמיד הייתה אחת - תיקון גזעי. בדרך כלל זה גם מגיע עם אמירה דידקטית ומעיקה, כאשר הוא דוחף את אותה אג'נדה לתוך הגרון של הצופים, במקרה של הסרט הזה אלו גם היו דחיפות ברמה נמוכה למדי.

הדיון סביב מין הוריד את ערכו של הסרט חמש דרגות למטה ומעל הכל, המשחק של 90 אחוז מהסובבים, חוץ מסמואל ג'קסון וג'ון טורטורו, היה ברמה בינונית עד מביכה מאוד. ספייק לי בעצמו מופיע בסרט, בתפקיד מניע עלילה, אבל מיותר כי לשחק הוא לא כל כך יודע, אבל זה בסדר, כיוון שכל הקאסט שהוא ליהק חוטא באובר אקטינג, כמעט כמו הבמאי שלו, שמנסה להתחכם עם זוויות צילום כאילו מהפכניות שנראות כאילו סטודנט בגיל העשרה לקולנוע ניסה את מזלו ופשוט שפך פנימה את כל מה שהוא למד לאחרונה.

השחור על גבי הלבן והאהבה האסורה נפגשים. איטלקיה ממשפחת צווארון כחול עם דעות גזעניות וקתולית עושה לילה אחד של כיף עם בחור משכיל, ארכיטקט ובן למשפחה בפטיסטית, שאביו הוא כומר לשעבר ואחיו הבכור הוא נרקומן (סם ג'קסון), שינסה בכל הזדמנות לקחת כסף ממשפחתו, בעזרת הקסם האישי שלו וההצקות הבלתי פוסקות.

הניסוי החברתי הזה מרים באז מטורף בהארלם והסביבה ונדמה שלכולם יש מה לומר בנידון. באף שלב של הסרט הזוג לא נראה כמו התאמה משמיים ובאף שלב זה לא מרגיש טבעי, כי אם מאולץ ועל מנת בעצם לייצר עלילה יש מאין. העובדה המאכזבת ביותר נעוצה בכך שהסרט הזה מציג קאסט, שכיום נחשב נוצץ ויוקרתי, אבל דאז, היה נראה כמו בדיוק כמו מה שזה היה אמור להיראות; חבורת שחקנים שרק פוסעים בתחילת הדרך ויהיו חייבים חוב גדול למר לי הפטפטן הבלתי נלאה (בבחינה קולנועית כמובן וגם מעבר).

כמובן שהוא מוצא דרך נהדרת למרוח את העלילה על פני שעתיים וקצת, כאשר באמת היה אפשר לחתוך אחרי שעה וחצי ולהיפרד מהסרט שהפך לחינם לאיזה שהוא קאלט או נקודת ציון משמעותית בדרכו של הקולנוען המתיש הזה.
  לפני 7 חודשים
ילדי וינדרמיר (2020)
אמנם לא יום השואה לאחרונה, אבל הסרט הזה סיקרן אותי ולא בכדי. סיפורם של 300 ילדים, אשר שרדו את מלחמת העולם השנייה וכיצד הם מגיעים לסוג של מחנה חדש, בשביל לתת לעצמם מקדמה מסוימת לחיים שלאחר התופת. הפעם לא מדובר במחנה השמדה, כי אם בכזה של ריפוי והשבת צלם האנוש לעצמם ובעזרתם של צוות דואג ומסור, הילדים מתחילים להחזיר לעצמם הרבה ממה שאיבדו במלחמה, תוך כדי התמודדות יומיומית עם סיוטי המלחמה הטרייה, שזה עתה נסתיימה לה.

זה לא מסוג סרטי השואה שיגרמו לכם לרעוד במקום, זהו סרט פוסט שואתי, אבל אין זה אומר שזוועות המלחמה לא מתלווים לסרט ברקע. הקשיים שאיתם התמודדו אותם צעירים וכל מה שספגו ונטמע בהם דרש המון עבודה ומעבר לכך, דרש גם לא מעט סבלנות והבנה. הסרט עובר ברפרוף על כמה מאותם צעירים, אבל לא צולל לעומק, כי אם חולף ביעף ואולי זה מסביר גם את אורכו הקצרצר למדי.

הבימוי של סמואלס הוא אגבי והוא לא מצליח לייצר משהו ייחודי, מעבר לעובדה שהוא פשוט מצליח לספר את הסיפור כמו שהוא וזה בפני עצמו, נחשב להישג לא קטן, במיוחד בהתחשב במורכבות של הסיפור שהוא מאולץ לספר. ישנם מספר רגעים, שלא תוכלו להישאר אדישים להם, אבל השאר בעיקר מגיעים בשביל לספר סיפור, להיצמד לתהליך ההחלמה ולהבין שעל אף שהם סיימו עם התופת והזוועה ועל אף העובדה שהם קיבלו סיוע בלתי רגיל מהממשלה הבריטית, הזיכרון העולמי קצר ולבסוף הם עוזבים את הקן הזמני, במצב קצת פחות גרוע מזה שהגיעו אליו.

סיפור מעניין, מדויק וממצה. חובה לצפייה ולא רק בגלל שאנחנו חלק מהעם הזה. פשוט כי הוא מרתק ומתגמל, בתור סיפור ובתור סרט, לכשעצמו.
  לפני 7 חודשים
נפילת אימפריית הכסף (2018)
האמת שממש לא ידעתי למה לצפות מסרטו של הבמאי הקוויבקי - דניס ארקן. לא ראיתי שום דבר שלו בעבר והעובדה היחידה שידעתי על הסרט היא שהוא בצרפתית. מסתבר שזו צרפתית של הקנדית והוא לא מבוסס על שום סיפור אמיתי כמו שחשבתי משום מה והוא מתחיל בטון מהורהר, כמעט וודי אלני, אבל הוא ממשיך בווליום שונה לחלוטין מאותה סצנת פתיחה.

הייתה לי קצת בעיה עם דמותו של פייר, גיבור הסרט, שמצד אחד נראה ונשמע כמו הכלאה בין וודי אלן לבין ג'סי אייזנברג (כמה חשבתי עליו בסרט הזה, בגלל השחקן הקנדי - אלכסנדר לאנדרי). הוא נוירוטי, גאון, כמעט בעל פיגור קל. הוא מציג את אי היכולת שלו לאהוב ולהתמסר ואז, לאחר מספר לא מועט של סצנות הוא משתנה ודמותו מרגישה די שונה ממה שהוצגה עם תחילתו של הסרט.

עם זאת ולאחר הנאמר, הוא עדיין משחק לא רע בכלל. סיפור הסרט מציג שוד שהשתבש וכסף שנכנס לבן אדם שלא יודע בדיוק איך לטפל בו ומנקודת המוצא הזו הולכת ונבנית לה חבורה מאוד מוזרה ולא שגרתית. יש כאן לא מעט אלמנטים שלא תראו בסרטי פשע קלאסיים ועם זאת, עדיין הסרט הזה מרגיש כמו לא מעט סרטים שכבר צפיתם בעבר, רק בהילוך איטי, מהורהר וכולל לא מעט שיחות, שיוצרות חיבור של הצופה אל הדמויות הראשיות.

אתם מתבקשים להתחבר לצד הפחות מוסרי של החוק, כמו בלא מעט סרטי פשע, אבל כאשר יש לכם גיבור ראשי חננה, עם כוונות טובות, מוסר גבוה ואינטלקט בשמיים, קשה שלא לחבב אותו ולא לרצות שיצליח. בעיקר כאשר לידו הפאם פאטאל הקלאסית וראש פיננסי-פושע-מנסה לחזור למוטב. קשה לי לומר שנפלתי מהכסא נוכח העלילה או הגיבורים, אבל היה משהו שובה בסרט הזה ובמקצב שלו ולמרות שהוא ארך שעתיים, הוא הצליח להשאיר אותי בעניין שלו לכל אורך הזמן הזה.
  לפני 7 חודשים
סרטים בקולנוע
איש המים, דוקטור סטריינג' ביקום השיגעון, כאן היום, מיינסטרים, דברים ששמענו וראינו, הנוסע הסמוי, שומר טינה, כוח רעם, מסעות, מהיר ועצבני 9, קאובוי של אספלט, קיץ של אהבה, ליגת הצדק של זאק סניידר, סתם אחד, יום הכּן, ראיה והדרקון האחרון, ביגי: יש לי סיפור לספר, ממשלת ארה״ב נגד בילי הולידיי, אכפת לי, ארץ הנוודים, המאוריטני, יהודה והמשיח השחור, לכל הנערים: לעולם ועד, שאנג צ'י והאגדה של עשר הטבעות, טום וג'רי, מלקולם ומארי, בספירת לשלוש, החפירה, פאלמר, ראמבל, הדברים הקטנים, החבר שלנו, הצלף, שטח קרב, קרעים של אישה, היובש, מוות ל-2020!, חדשות העולם הגדול, חנוכה, האב, חולית, דיירת להשכרה, הבלוז של מא רייני, סיפור הפרברים, מגלה את אמריקה 2, מינארי, קרודים 2, שמי חצות, הסיפור המדהים של אי הוורדים, אהבה חתונות ואסונות אחרים
בקרוב בקולנוע
ביחד ביחד, חמצן, עד במנוסה, ספיריט: לחופש נולד, קרואלה, ערים, שומר הראש של אשתו של המתנקש, הבאטמן, ספייס ג'אם: אגדה חדשה, יחידת המתאבדים, בייבי בוס 2: עסק משפחתי, ספיידרמן: אין דרך הביתה, אדם השחור, פנתר שחור 2, מיינקראפט

TOP 500
סטטיסטיקות
28,543 סרטים, 2,972 סדרות, 7,023 עונות, 119,523 פרקים, 391,262 אישים, 570,189 משתמשים, 267,188 הודעות, 28,809 ביקורות, 94,601 תמונות, 6,758 וידאו
מידע כללי ועמודים נוספים
שפה
סרטים © 2021