סרט במתנה!צפייה ישירהסרטים בקולנועבקרוב בקולנועבתי קולנועטריילרים חדשיםחדשותמצא לי סרטביקורות
סרטים
בתי קולנוע
צפייה ישירה
חדשות
טריילרים
סדרות
קהילות
התוכן שלי
נוספים
התחבר
מגיע השבוע לקולנוע
אהבה בשחקים: מאווריק
קדימה, קדימה
יום האם
רדופה

מגיע בקרוב לקולנוע
ליגת סופר-פטס
הבורגרים של בוב - הסרט
התחרות הרשמית
שלום ולא להתראות
סופרנובה
עולם היורה: עולם חדש
טווח אפס
האדם הגרוע בעולם
לעבור לגור עם הבת שלי
חומוס פול טריילר
שנות-אור
שיעורים בפרסית
משני צידי החוק
בלאק-פון
בוטיק פריז
אלביס
לומדת לעוף
הכל עבר בשלום
הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח
תור: אהבה ורעם
אף פעם לא מאוחר
רכבת הקליע
שירת סרטני הנהר
Nope
מוקרן כרגע בקולנוע
אחוזת דאונטון: עידן חדש
אייפל
בת המלך
גברת האריס נוסעת לפריז
מערבולת
שעת נקמה
כלב מי שמנגן 2
אמה, הזאב והאריה הגדול
אפריקה
הורסת בלי חשבון
החיים המחשמלים של לואי וויין
משחקת באש
שדה פרג
איפה אנה פרנק
דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף
האיש שלא היה
קולות רקע
קיארה
גלגל המזלות
השורד
משחק המלכים
נקמה ללא מעצורים
סאמרלנד
שרלוט
הכול בכל מקום בבת אחת
מלך הצפון
משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק
איינבו ושומרי הג'ונגל
האמיצות
חיות הפלא: הסודות של דמבלדור
חדש בקולנוע
עיון בביקורותתוצאות 1 - 20 מתוך 1,000
נוסף לאחרונה
מילת חיפוש
דירוג
שנת יציאה:
  עד  
לא רעים בכלל (2022)
את הגרסה המדובבת בקולנוע פספסתי עם הילדים וכמה טוב שכך. הקאמבק של סרטי אולפני דרימוורקס מוגדר על פי הסרט הנהדר והכיפי הזה. גם אם שבלונות העלילה נראים מקילומטרים, הרי שמדובר בבידור פשוט מושלם לכל המשפחה. סלפסטיק מצויר והומור מצוין, חדות לשון ועלילה מלוטשת, גם אם מדובר במחזור קולנועי מסרטי שוד של מבוגרים, הרי שמה שהילדים מקבלים כאן - שעה וחצי של קצב גבוה, גיבורים מצחיקים וכמובן המסר הפשטני למדי, אותו מתווה הסרט לצופיו הצעירים.

חמשת החיות הללו נראות קצת כמו גרסת הנבלים של קונג פו פנדה (מאותם האולפנים) וברור על פי השם המקומי והמטופש למדי, שהם הולכים לכיוון שינוי עורם, אבל כמו שאמרנו בהתחלה - עלילה מתוחכמת, על כל טוויסטיה מעולם לא היו כוס התה של סרטיהם של אולפני דרימוורקס. הם נוכלים, שודדים ובוזזים שאחרי שוד נוסף מתפתים למשחק פסיכולוגי של המושלת החדשה ויוצאים לשוד נוסף, שיגדיר אותם בתור הגדולים שבחבורות השודים. סיבוך מסוים והם יוצאים לדרך שונה ממה שתוכנן ומשם העלילה תתפתח, תתפצל ותעבור עם טוש לא מחיק, בשביל לסמן וי בכל המקומות שציפיתם שיסומנו.

יש כאן את האלמנט של החיות, אשר מתנהגות כצפוי מהן וסאבטקסט על הבדלי צבע וגזע, בדיוק כפי שהיה ב"זוטרופוליס", אבל מעבר לזה, באמת שישבנו וצחקנו לנו בבית בכיף, עם סרט לכל המשפחה, שהגיבורים שלו נפלאים ומדובבים מדהים על ידי קאסט משובח למדי.

סאם רוקוול בראש, אקוופינה העולה ממשיכה ואחריהם קרייג רובינסון וריצ'ארד איואדי הנהדר. לא הופתעתי, באופן אישי, מאף שלב בעלילה ואפילו הגדולים יותר כבר הרגישו את הטוויסט מגיע מקילומטר, אבל אין בכך שום אמירה על רף ההנאה. לא מתוחכם, לא חדשני ועדיין בידור נפלא לכל המשפחה ואחד הסרטים הטובים שאולפני דרימוורקס ניפקו בשנים האחרונות.
  לפני יממה
מורביוס (2022)
לומר שחיכיתי לסרט הזה יהיה אנדרסייטמנט גמור. ידעתי שאנחנו הולכים לקבל פה מעין ונום נוסף, אנטי גיבור, שיהיה גיבור בסרט משלו ובסופו של התהליך, יימשך ככל שצריך, כולם הולכים להתנקז אל משפך ליגת הנבלים של ספיידי. אחרי שספיידרמן הצדיק את קיומו בתור המוביל המארוולי ואת ההייפ הענקי סביבו, הנבלים שלו צריכים גם להצדיק את עצמם. ובכן........הם לא.

את מייקל מורביוס אני זוכר בעיקר מהסדרה המצוירת, עליה גדלתי בניינטיז וזה היה נראה קצת שונה. כולם היו סטודנטים צעירים ואחרי שקראת קצת בוויקפדיה אודות קורות חייו הבדיוניים של מורביוס, הבנתי שהסרט חצי נצמד וחצי מזניח את ה"עובדות", כביכול. מראש הציפיות לא היו בשמיים, גם כי השילוב של אומת סוני, בהתכה לעולמה של מארוול, עוד לא הוכיח את עצמו, כאשר סוני מפיקים את הסרטים שמארוול הותירה להם להביא אל המעריצים, שמחכים בין סרט לסרט של מארוול או בין סדרה לסדרה.

העולם של הקומיקס כבר רוויי...כל סרט וכל סדרה שיוצאים, צריכים להיות משהו ממש מיוחד בשביל להצליח. עבורי לפחות. זה סרט שמציג פעם נוספת את חוסר המאמץ ביצירת גיבור (או אנטי גיבור) קומיקסי חדש, כחלק מהעולם ההולך ומתנפח, למטרות רווח בלבד, של מארוול ושלוחותיה. מדובר בדמות גנרית לחלוטין, בסיפור מקור חסר מקוריות בו ובדרך הצגתו ומכירתו לקהל הצמא ודי. מורביוס יכול היה להתאחות עם הנבל הגנרי שגילם ריז אחמד בסרט הראשון של ונום, כי הוא בעל אותה המוטיבציה, בערך.

ההתעופפיות של מורביוס והפיכתו למשהו שנראה כמו אבקה אנושית, שעפה ברוח והפרצוף המכוער שהוא קיבל, בתור חלק מהפיכתו לערפד, לא נראים טוב ועל אף שהפרצוף אולי עוד איכשהו מוסבר, קומיקסית, לא הבנתי כל כך את המעבר בין מצבי צבירה אנושיים, כאשר הוא מתערפד לו ברחבי העיר ומתנהג כמו אחד מגיבורי העל של מארוול את סוני (ספיידי, דרדוויל) או אפילו באטמן, עם כל רפרנסי העטלפים שנזרקים לאוויר.

לא סרט טוב, לא איום ונורא כמו שכבר הכינו אותי הביקורות ומעניין אם הייתי מגיע באופן אחר לו הייתי רואה אותו ללא השנאה (המוצדקת למדי) מסביב. הוא פשוט סרט מיותר ומטופש, שרק מעמיק, באופן אישי, את המיאוס ההולך ומתגבר סביב סרטי קומיקס, שמתחילים להיראות כמו כאלו למעריצי קומיקון וילדים. בתור ילד שגדל בניינטיז על חוברת קומיקס מזדמנת והרבה פחות תכנים טלווזיוניים וקולונעיים הקשורים לעולם הקומיקס, אני חייב לציין שהקסם היה חזק הרבה יותר, לפני הרוויה המטורפת, שמונעת מרווח ומטרות כלכליות בלבד.

אבל זה רק אני. מורביוס...אתה מקבל 5.5 ותגיד תודה.
  לפני יומיים
התלבושת (2022)
ופתאום, משום מקום, נוחת עלינו הסרט הזה. מוזרם ב-Peackock הלא כל כך נודע לקהל הצופים בישראל ומדובר כאן ביופי של סרט. מארק ריילנס בהופעה מאופקת מאוד, אבל נהדרת, מתפקד בתור סוג של חייט או חותך, כפי שהוא מכנה את עצמו במעין סרט, שהוא יותר הצגת תיאטרון, מאשר סרט קולנוע מרובה כוכבים מדרגה שנייה.

הוא חותך ומייצר חליפות לאנשי העיר שיקאגו ובינם לאנשי המאפיה האירית המקומית, אשר משתמשים במקום שלו בתור תיבת דואר להעברת מסרים בין חבריה. בלילה אחד, כאשר הוא רוצה לחתוך לכיוון הבית, מגיעים אליו שניים מהם, עם סוד גדול וניסיון להימלט מהמשטרה ומעבריינים יריבים ומשם......הלילה ארוך, בלתי נגמר ומלא בתחבולות ועצבים.

הסרט מרגיש כמו סיפור של אגת'ה כריסטי, רק בלי הרקול פוארו או חוקר אמיתי, מכיוון שגם כאן יש סוד, אשר סופו להתגלות ולא ברור מי הוא האדם השומר על הסוד וכיצד הוא משרת את עצמו עם המשמר עליו. גראהם מור, אשר היה התסריטאי של "משחקי החיקוי" עם בנדיקט קמברבאץ', הוא גם התסריטאי וגם הבמאי של הסרט הזה ולו זו הופעת בכורה בתור במאי.

מארק ריילנס נפלא, כאמור ואיתו זואי דויטש היפיפיה, דילן אובריאן הצעיר וגם ג'וני פלין העולה. סרט שבאמת אין מושג למה לצפות ממנו והוא עדיין מצליח לענות על כל הציפיות. מותחן חודרני ונוקב, שמשאיר את הצופה במשחק, לכל אורכו ולכל רוחבו. לא מצליח להתעלות מעל מותחן פשע מיסתורי, מתוחכם ככל שיהיה, אבל בהחלט מותח עד השנייה האחרונה ומבוצע היטב.
  לפני 4 ימים
אנדרדוג אמריקאי (2021)
ממתין ליום שיגיע איזה סרט דרמת ספורט שלא יצליח לגעת בי בצורה כלשהי, על אף שזה הלך והתקרב להיות אחד כזה, ברגעים מסוימים, הוא בסופו של דבר התיישר על הקו המוכר והטוב של סרטי דרמת ספורט שפשוט עושים טוב על הלב, מרגשים ומרגישים כאילו הסיפורים בתוך הסרט פשוט נועדו לקרות, בכדי להיכתב ולהפוך לתסריטים של סרטי גיבורים אמיתיים מהחיים. וכזה גם הסיפור של קורט וורנר, אותו בוודאות לא מכירים צופים מקומיים, בארץ, כמו כותב שורות אלו, למשל.

כמו בכל דרמת ספורט טובה, הכל חייב להתחיל בחלום קטן, למרות שכאן הוא מתחיל בחלום ענק ולא מרפה. קורט וורנר היה מיועד לגדולות, אבל נתקל בלא מעט מחסומים וגם כאשר מצא את זו שאהבה נפשו, הוא ראה שגם במישור האישי, החיים לא זימנו לו קערת תותים וקצפת. הוא עובר דרך מספר מישורי גיהינום מקצועי וגם כזה אישי, על אף שלא תמיד ניכר ופשוט מנצח בכל פעם מחדש. גם קריאה על חייו, בכתבה ישנה ב-ynet, עת פרישתו, הדגישה כמה הסיפור המובא בסרט קרוב וצמוד למציאות.

ברור שאלמנטים דרמטיים נכנסו לתמונה וברור שהסרט לא נצמד לכל העובדות כמו דבק וגם אם אלמנט הדת, שככל הנראה היה חזק אצל וורנר, בחייו האמיתיים, לא נכנס אל תוך הסיפור עצמו, הסרט מצליח בעבודתו - לספר את סיפור חייו של וורנר וגם להוות השראה לעוד מיליונים, שינסו להיות כמוהו. תמיד יש קושי לסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, להחזיק מעמד, כאשר הסוף ברור וידוע מראש לכולם. תעשו לעצמכם טובה ואל תספיילרו בקריאת שום בדל מידע על האיש, לפני שאתם צופים בסרט - זה רק יקלקל, בכל הנוגע לפרטים הקטנים בנוגע אליו ואל הסיפור שלו.

זאכארי לוי (הזכור כמובן מ"שאזאם") בתפקיד סולידי וטוב. אנה פאקווין כבר מרגיש מבוגרת יותר מימיה ב"דם אמיתי", פחות מושכת את העין ופחות מוצלחת בתור שחקנית ועל אף זאת היא ממלאת את התפקיד של אשתו באופן סביר. ישנם עוד כל מיני ממתקים הוליוודיים כמו ברוס מקג'יל שאיכשהו מצליח להתעכל, בניגוד למיאוס הנצחי שדובק בדניס קווייד, לא משנה באיזה תפקיד הוא משחק. איש של שטאנץ מעצבן ולא ברור איך הוא שרד כל כך הרבה שנים בהוליווד, בלי כישרון משחק ובלי כריזמה או נוכחות. אדם בולדווין מצטרף לצוות ובגדול אלו השמות שאתם עשויים להכיר, כל השאר לא שווים איזכור בגלל כישרון משחק או ביצוע כזה או אחר. גם לא הראשיים.

איכשהו, התסריט והבימוי של האחים ארווין מצליח להתגבר על לא מעט חסרונות אצל השחקנים וגם אצלם, בתור כותבים ובמאים, שממש רחוקים מלהרשים באופן שבו הם מתקשים להרים את הסיפור הזה קצת יותר. הסיפור של קורט וורנר פשוט מדבר בעד עצמו והוא לא צריך הרבה יותר מדי מעבר לכך, בשביל להפוך לסרט שפשוט כיף ומעניין לצפות בו.
  לפני 3 שבועות
שבע שנים בטיבט (1997)
גדלתי על הסרט הזה...כל מה שיפה וטוב בקולנוע ובאנושות מגולם כאן. מצד שני וממבט מפוכח של אדם בוגר יותר ובמיוחד בתקופה הנוכחית של המלחמה באוקראינה, הסרט הזה לא יכול להיות רלוונטי יותר. הוא מאחד בתוכו כל כך הרבה אלמנטים ובסופו של דבר ומעל הכל את סיפור החברות יוצא הדופן הזה, אשר מתעלה מעל כל כך הרבה קורקטיות, טקסיות ופערים בכלליות (גיל, מעמד, מה לא? בעצם). הסרט עצמו מבוים היטב, הוא דוחס לא מעט התרחשויות שלא תמיד מבשילות וגם חורה מאוד שחלקים רבים ממנו הם באנגלית ולא בשפה המקורית, כדי ליצור אותנטיות, אבל שום דבר לא יכול לפגום בחוויה המקורית של הסרט שראיתי בתור אדם צעיר הרבה יותר...

באמת שהוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר ואחת החוויות שאני אוהב לחוות פעם אחר פעם, בכל הנוגע לצפייה בטלוויזיה, כי בקולנוע כבר לא ייצא לי לראות אותו. הוא אוצר בתוכו נופים עוצרי נשימה, תצוגות משחק נהדרות ונושאים, שמסתבר ומתחוור לצער כולנו, רלוונטיים היום יותר מאי פעם. סיפור על חברויות, על בריתות, על שלווה נפשית אל מול סערה כזו, מהצד השני ובאמת מלחמה של טוב ברע מוחלט קלאסי. סיפור מרתק, שפשוט נבנה בצורה נפלאה ואחד הסרטים שבאמת תמיד כיף לחזור אליהם ולעולם לא ינוס ליחם. תודה לנטפליקס שהזכירו לכולנו כמה בלונדיני וילדון היה בראד פיט וכמה הסרט הנפלא הזה עדיין טוב ומהנה.
  לפני 4 שבועות
ספיידרמן: אין דרך הביתה (2021)
חייב לציין שהייתי בטוח שהספינים עבדו וטונות הציפיות שהיו מהסרט הזה יתמוססו לכדי אבק, אבל הציונים עדיין מחזיקים, האהבה של הקהל עוד שם ובהחלט אחד הסרטים הטובים ביותר של מארוול מאז "סוף המשחק". עברו כבר מספר חודשים והסרט עדיין מחזיק מעמד וניכר כי הוא גם שווה קולנוע, למרות שאצלי הוא פוספס שם.

סרט שהוא כל כולו פנייה למעריצים מכל התקופות והזמנים וגם כאלו שקצת מאסו ב-MCU ומה שהתפתח ממנו עד כה. סרט שפורט על נימי הנוסטלגיה והרגש, בכל מקום ובכל כיוון אפשרי. העלילה מרושלת למדי, בלא מעט חלקים ויש הרבה חורים ושטויות, אבל זה פשוט עובד ועובד נהדר. גם בכל הנוגע להפיכתם של ספיידי ודוקטור סטריינג' לגיבורים המרכזיים של ה-MCU וגם בנוגע לחזרה לבמה המרכזית, מכיוונה של מארוול עצמה ובכל הכוח, מה שהלך קצת פחות טוב עד כה (האלמנה, חלק מהסדרות, שעלו וירדו ובעיקר הציגו, ברוב, שבלוניות).

קשה לספר מה הולך בעלילה מבלי לספיילר, אז אני אוותר, אבל מה שקנה את הלב שלי היו לא מעט רגעים שנשענים על נוסטלגיה, רגעים מרגשים, קו עלילתי של גיבור קלאסי ומיטב הנבלים האפשריים. התרגשתי, התרשמתי וגם הזמן המופרך של הסרט עבר בצורה חלקה למדי. כיף לראות כל כך הרבה שמות מדהימים, בכל הנוגע לקאסט וכיף לראות לפעמים איך ה-Member Barries עובדים עלינו פעם נוספת, בדיוק כמו שעבדו במלחמת הכוכבים.

הבסיס של הסרט הזה והעלילה שלו לא תמיד עובדים, אבל ג'ון ווטס מצליח לתפור היטב (כמו באיזו סצנה שם עם דוקטור סטריינג') את כל הקרעים, כדי שיחזיקו את הסרט מהתמוטטות מוחלטת ויוצר סרט קומיקס מבדר, קומי, בעל אקשן ו-ויזואליות נהדרת, שפשוט עובדת במהלך מרבית השלבים. התמסרתי בהנאה לחזון של ווטס ומארוול ולהפיכה של טום הולנד למגה סטאר ואחד המובילים המרכזיים של מארוול, אחרי שנים רבות של רוברט דאוני ג'וניור וכריס אוואנס. עכשיו הזמן של הולנד את קמברבאץ'.

נהדר ונקודת ציון חשובה ביקום האינסופי של מארוול, שהולך, מתפתח וקורם עור וגידים ומדבר איתכם אדם שלא אוהב ומעולם לא התחבר למולטיוורס בתור קונספט כללי. מארוול הצליחו לדלג מעל המהמורה הזו ופשוט קנו אותי בחזרה, בינתיים (ותוך כדי גם שאני תוהה על הסדרה החדשה שלהם - "מון נייט"). כיף גדול ומומלץ מאוד. לא לפספס ולא לחכות הרבה...פשוט תראו.
  לפני חודש
החדר (2003)
אז ראיתי לפני כמה שנים את "חי בסרט" של ג'יימס פרנקו על הביזאר שייצר טומי וויסו ואולי בעוד שנה בדיוק, כאשר ימלאו 20 שנים ליציאת הסרט הגרוע ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אשב לבצע עליו תחקיר מעמיק יותר ואעלה בתור כתבה לאתר. בינתיים, אני מנסה לתרגם את מה שראיתי למילים כתובות מועטות, אשר יכולות לתאר את החוויה באופן שאפשר יהיה להבין מה בדיוק ראינו כאן.

מעבר למגלומניה והביזאר הפרטי, מאחורי הקלעים, של טומי וויסו, הבמאי, התסריטאי והמפיק של הסרט, מדובר בסרט שהוא מופע ביזאר ושיר הלל לקולנוע הגרוע ולא באפס מאמץ. כאילו, השותפים לא התאמצו לייצר קולנוע גרוע, זה פשוט נפלט להם, אבל הם ככל הנראה כן התאמצו לייצר כאן סרט. אפילו סרט רציני וכעת הוא מתויג בתור דרמה.

יש כאן משולש דרמה רומנטי אירוטי ובכנות ואחרי צפייה בהמון המון סרטי קולנוע אמיתיים וגם בכל מיני מקטעים [המון המון גם :-) ] מסרטים למבוגרים בלבד, זה נראה שתסריט של סרט פורנו השתרבב לכדי הפיכתו לסרט קולנוע לגטימי. או לא.

ישבנו לנו כמה חבר'ה, שלא נפגשו זמן מה והנושא עלה. מפה לשם, הסרט הוזרם לו לטלוויזיה ומשם, השאר הוא אגדה... רציתי לראות ולהשלים את הפער המוזר הזה מתי שהוא, אבל ממש לא היה לי לחוץ או נחוץ ומסתבר, שאחרי שחזרתי עם כאב בטן (לא רק בגלל בוטנים אמריקאים) וראש (ובלי קשר למזג האוויר המשתנה), אי אפשר היה לזנוח את הסרט הזה בצד.

כל כך גרוע שהוא טוב. נקרענו מצחוק. כמו שנראה שאין קשר הדוק בחיווט של מוחו של וויסו, כך גם אין קשר בין מרבית השורות בתסריט לעלילה, בין השחקנים למשחק, בכלליות וסתם ככה, הכל נראה שם מפוזר באוויר, אבל עם טוויסט של אידיוטיזם טהור. כאילו היה שם מאמץ לא מכוון לקרוע את הקהל מצחוק, אבל במסווה של דרמה רצינית. לא האמנתי שזה מה שאני רואה ואולי באמת בעוד שנה...אחזור עם תובנות וסיכום מורחב יותר...

עד אז, אלוהים ישמור....ראיתי אתמול את הסרט הכי גרוע בהיסטוריה ובמקום לבכות - צחקתי המון. אבל ממש....
  לפני חודשיים
חתונה בהפתעה (2022)
הדבר היחיד שאני מרוצה ממנו בסוף הסרט הוא שהוא נגמר. אה...וגם שהצלחתי לנחש, מבלי להסתכל תוך כדי הסרט ב-IMDB שמאלומה הוא כמעט חצי מהגיל של ג'יי לו. בינינו, זה הסרט שלה, שלא תשכחו שהמותג עובד עדיין וקיים. מי שלא שמע שיר מוצלח או חדש שלה לאחרונה, מוזמן להיכנס להרפתקת חוסר הכימיה בין ג'ניפר לופז ואוון ווילסון, עם קצת מאלומה בתור רוטב לטיני מהצד.

איך שראיתי שעלה הדבר הזה לאוויר, לא חשבתי שיכול לצאת משם משהו טוב ובהחלט צדקתי, למרות שכרגיל הנמכתי ציפיות ויצאתי מרוצה, באופן יחסי, למה שציפיתי מההתחלה. מדובר בקומדיה רומנטית חביבה מינוס, שאין שלב בה שלא תנחשו ויותר מכך, אין בולשיט עלילתי תלוש והזוי שלא ניסו והצליחו לדחוף בסרט הזה.

מדובר בכמעט שעתיים של סרט, שאתם לא מאמינים שאפשר למתוח לכזה אורך. אין קונפליקטים ובעיקר יש האדרת אייקון אופנה וטוסיק מפורסם. התנגשויות בכאילו בין העידן הנוכחי של הרשתות החברתיות ושיתוף היתר, שעוזר קצת לרפד את הכיס אל מול המורה החנון למתמטיקה, שאין לו אינסטוש ולא מבין למה חייבים להעלות כל דבר, תוך כדי שעושים אותו. בשביל סאטירה וקומדיה נושכת, נא לפנות ליוצרי "סאות'פארק".

זה עובד לפרקים, זה נופל על האף ושאר החלקים של הפרצוף, בפרקים אחרים. אין כאן שום הפתעה יוצאת דופן, ששווה לאזכר ולזכור, אבל יש לא מעט רגעים מקסימים, שירים מוצלחים וג'ני מהבלוק אחת (היא לא מרגישה ולא תרגיש כזו לעולם, לא משנה כמה היא תפמפם את זה במוזיקה ובפה). בגדול - קומדיה רומנטית שולית למדי, שבהחלט לא מצדיקה ללכת לקולנוע ואפשר לראות אותה בבית, ביחד עם בת או בן הזוג.
  לפני חודשיים
תעלומת רצח (2019)
גורם לרגשות אחרים, בכל הנוגע לעיתוי שבו ראיתי את הסרט באופן אישי. קצת אחרי שגל גדות שפכה שמפניה לנילוס והסעירה חלקים מסוימים ברשת (שכמובן הובלטו והודגשו אצלנו פי כמה), יוצא לי לראות את הסרט הזה, שבעלילתו המרכזית אפשר לומר שהוא משתמש בעקרונות של ההוא עם גל גדות וקנת' בראנה.

הסרט הזה מקנח בקריצה ל"אוריינט אקספרס" אבל מרגיש שהקדים את זמנה של גל גדות והסרט המושמץ בכיכובה. רק שכאן אין גל גדות ואין מלודרמה, יש קומדיה עם אדם סנדלר והפטמות של ג'ניפר אניסטון, שכמו בימים הטובים של חברים, מסתובבת ללא חזייה על הסט.

זוג תפרנים וללא ילדים עולה לטיסה, שם הם פוגשים איש אצולה בריטי שמזמין אותם לאירוע על סיפון, אשר בו יתרחש רצח וייחקר. הכל בטוב טעם יחסית ועם ההומור הרגיל והמוקצן של אדם סנדלר, שמי שאוהב אותו, כנראה יהנה מהסרט (אני אחד כזה) ומי שלא....עדיף שיתרחק.

בסופו של דבר, נראה שהתוצאה הסופית של הסרט הזה איננה שונה בהרבה מזה שדווקא לא עושה פארודיה מהקונספט. הציונים די זהים והאמת שגם הרמה, בכל הנוגע לשיוך לז'אנר. קומדיה חביבה, מצחיקה, אשר שומרת על המתח ועל רמת העניין וההומור בה. אני נמנמתי לפרקים, אבל בגדול שאבתי הנאה רגעית מהנטפליקס שלי באותם הרגעים. היה בסדר ושכחנו מזה כבר...
  לפני 3 חודשים
צעקה (2022)
ראיתי את הסרט הזה בשלוש פעימות, כי מה לעשות? החיים...חייב להדגיש ולחזור כמה ששלושת הפעימות הללו הותירו בי מתח הולך ונבנה כמו בצפייה בסדרת טלוויזיה שהפרק מסתיים עם ציפייה מוגברת לפרק הבא. לא כזה ציפיתי לפרק המחודש ולא באמת זוכר את סרטי "צעקה" לדורותיהם, כמו שאני זוכר את "מת לצעוק" האייקוני (שהוליד לי אהבה לאחים וויינס וממש לאחרונה ראיתי סטנד אפ לא רע עם מרלון, בנטפליקס).

הצפייה בסרט הנוכחי הייתה רחוקה מלאכזב, כמו שחשבתי שהיא עומדת ליצור אצלי. הייתי מושקע בסרט, במתח שנוצר בו ובניסיונות הניחוש בנוגע לזהות הרוצח. להפתעתי ולגנותו של הסרט, צדקתי בניחוש, באופן מסוים, כי אפשר לראות את זה מגיע מקילומטרים ולא יודע איך להסביר את זה. אולי יותר מדי סרטים הפכו את העניין לתחושה שהתגנבה לי אל הקרביים הלא מבותרות שלי, על מנת לומר לעצמי שזה האיש, אשר עוטה את מסיכת גוסטפייס. מעבר לכך, מעבר לעניין בנוגע לזהות הרוצח והמתח שנבנה, הסרט התנהל היטב, בלי הפתעות, כאמור, אבל עם המון עניין.

אחרי שסיימתי אתו, חשבתי עליו וגם לקראת סופו, הבנתי שאני פחות אוהב את מה שראיתי בלא מעט מקומות. הוא מצד אחד לא שומר על הומור כמו בסרטים של ווס קרייבן המנוח, שקיבל שם קצת הומאז'ים והקדשות, שעבורי מעולם לא היה מצרך נדרש בסרטי אימה סלאשריים. מצד שני, הוא מגחיך את עצמו בכל נושא המוטיבציה של הרוצח ומגיע למחוזות שמערבבים בין פארודיה על עצמו ובין הומאז'ים ומודעות עצמית שהיא בשיאה.

יש איזו תנועת ריקוול ומטא בהוליווד של השנים האחרונות. סרטים ישנים שמגיעים לחבר בין דור העבר, שגדל עליהם ולהעביר את הלפיד, ביחד עמם, אל הדור הצעיר. הן בכל הנוגע לשחקנים, לעלילה וכמובן הכי חשוב לצופים - ריקוול. מטא, לפי מה שאני מצליח להבין, מדבר על כל עניין המודעות העצמית של הסרט לעצמו ולעצם קיומו, אבל במטריקס החדש זה לא עבד, כאן זה גם מרגיש מאולץ, כפוי ודי מביך. נראה שהוליווד לעיתים לא מאמינה שהיא צריכה לייצר תכנים חדשים בכל מיני ז'אנרים ותתי ז'אנרים ולכן היא נסמכת על ישן וחוטים שקושרים אותו לחדש, כדי לייצר המשכיות אפילו אחרי עשורים של חוסר רלוונטיות.

התחלתי עם הנאה, המשכתי מסוקרן וסיימתי עם טעם חמוץ, כמעט מקולקל. החוויה נותרה, העניין נשאר, האימה לא קיימת. ההומור הומר בהערצה עצמית, גרוטסקית ולעיתים מגוחכת ומביכה. אולי יש לו טיפה יותר זכות קיום מהניסיון הקלוש של האחות וואשאבסקי להגחיך את עצמה, בגלל טיב הז'אנר (אימה על מצע קומי-סרקסטי-פארודי כמעט), אבל איכשהו אני מרגיש שאף אחד לא היה מת מעצב או צער אם היה מפספס או לא רואה את זה.

באמת שמעריצים בלבד אולי יהיו קהל יעד נלהב, חובבי אימה כבר יעריכו פחות ואין מה לדבר על קהל נרחב, כי זה מתחיל להיות כמעט נישתי.
  לפני 3 חודשים
כלואה (2022)
האמת שממש לא ידעתי מה לצפות מהסרט הזה, מעבר לזה שהוא קיבל אחלה של ציון. לא מכיר את הקאסט ולא את הבמאי, אבל אחלה פוסטר ואחלה ציון ויאללה...צללתי פנימה.

הסרט מתחיל עם ילדה קטנה שמביאה תפוח רקוב לאמא שלה, לאכול והן מתכוננות למעבר דירה, מהבית המט לנפול, בו הן גרות ביחד עם התינוק הקטן. מפה לשם, אביהם של הילדים והחבר לשעבר של האישה מגיע והוא מסטול ועם חבר שמשפיע לרעה והוא עומד לנעול את האקסית שלו ואם ילדיו במזווה, קצת לפני שהיא מתכננת לצאת והסרט מתחיל.

לא הרבה קורה, בדיוק כמו שקורה בלא מעט סרטים בהם יש גיבור או גיבורה שמתמודדים עם חלל סגור ולבפנים נכנס הטוויסט שהגברת צריכה לתפעל את בתה הקטנה, על מנת שתאכל ותטפל באחיה התינוק וכמובן שלקלחת ייכנס גורם נוסף, שיסכן את עצם קיומה של המשפחה, במצב הלא שגרתי הזה.

די. ג'יי קארוסו, שביים בעיקר סרטים נחותים למדי ואת "דיסטרביה" הזכור לי לטובה, מצליח לנהל סרט שלם כאשר המפקדה שלו היא המזווה הסגור והחשוך. חלל קטן, במסגרתו הגיבורה צריכה לגלות את עצמה בתור שורדת ובתור מתפעלת. בלא מעט רגעים זה מרגיש שהסרט מתקשה להמריא, אבל לסופו הוא יגיע במלוא העוצמה והכוח ואפילו ייראה כמעט סביר, בכל הנוגע להיגיון העלילתי שלו.

אין כאן יותר מדי, מעבר למותחן אפקטיבי עם נגיעות של אימה. אבל כל מה שקארוסו מייצר שווה פרוטה ואף יותר, כיוון שהוא פשוט מצליח להחזיק מעמד במשך השעה ועשרים וחמש הדקות שהוא מקצה לעצמו. מותחן טוב, שמחזיק עד הרגע האחרון ומתגבר על לא מעט דקות מתות, שמרגישות ומורגשות היטב בכל אלמנט אימה ומתח שזורק הבמאי על הצופים.

בסך הכל הפתעה נעימה וסרט נהדר, שהעביר לי את הזמן היטב ונתן לי תמורה לציפייה, עקב הציון הטוב שהוא קיבל. לחובבי הז'אנר - מומלץ מאוד. גראפי היכן שצריך, אלים ולא מתפשר ועשוי היטב.
  לפני 3 חודשים
טיטאן (2021)
רציתי לכתוב שאין לי מושג מה דה פאק ראיתי כאן עכשיו, אבל האמת...אחרי עיכול מסוים, הבנתי. מדובר בסרט שהגיע לזעזע ולתפוס את כל המבקרים הפלצנים עם שאיפת האדים של הנפיחות של עצמם. נראה כאילו ז׳וליה דוקורנו מסתלבטת על כולנו כאן. היא פמפמה לכל העולם ולפסטיבל קאן שיש לה כאן איך לזעזע ובהחלט היא יודעת את העבודה, בסרט אימת גוף, שמקדש כל רגע ורגע בשביל לטמטם לצופים את השכל. יש כאן כל כך הרבה רגעים שנועדו מראש לזעזע את הקהל, שזה כבר נראה מאולץ, מאולץ מדי.

אם תשימו את כל הדרעק הזה מסביב, כנראה שתגיעו ללב ליבו של הסרט שהוא ממש בסדר ומספר בסך הכל על בחורה סדוקה שלא אהבו אותה מספיק בחיים. בערך דומה לזה שגילמה קייט בקינסייל ב"מחשמלת" המיותר שלה, רק שכאן (וגם קאן) זה עובד קצת יותר טוב. יש כאן מסע לגילוי עצמי ולהתבגרות. ז׳וליה דוקורנו מתעקשת להעביר את הדמות שלה מעין ויה דולורוזה, על מנת שהיא תקבל את עצמה המחודשת וזה כולל את הרשימה הבלתי אפשרית: תאונה, מין עם מכונית, היריון ומעין שינוי מיני ומי שמחפש היגיון מינימלי, שיילך לחפש משהו אחר.

בליבתו של הסרט יש סיפור אהבה כמעט משולש, שבעיקר נובע מהמחסור של הדמות המרכזית באהבה. היא לא יודעת איך לאהוב ולא ידעה איך זה להיות נאהבת וזה שרט אותה ואולי גם את הבמאית שלה, שבסופו של דבר מתרגמת את כל הפעולה הפשוטה להצגה הזו לכדי יצירה שחורטת על כל צופה וצופה עמוק, כאשר הביצוע היה יכול להיות פשוט יותר.

אגת'ה רוסל, הכוכבת הראשית נראית מעמיקה, אבל בגדול כמעט ולא משנה את הבעת פניה - מעין ריאן גוסלניג נשית. אם אתם אוהבים את הז'אנר של האיש, תאהבו אותה גם כן. ז׳וליה דוקורנו מציגה סרט חי כל כך, עם צבעים חמים ועמוקים, עם גיבורים שהם בעיקר פגומים עד לכאב ועם המון המון טירוף תסריטאי שמאז "צמיג" ו"עור צבי" של קוונטין דופייה לא נראה לאחרונה.

אני לא יודע אם הוא היה ראוי לזכות בפרס דקל הזהב, אני לא יודע אם הוא היה ראוי לריור המבקרים או להקאות ואיבוד הכרה בבתי הקולנוע, עת הופעת הבכורה שלו, אבל הוא סרט מוזר, מלא דימיון וכישרון ונועד לזעזע בכדי לזעזע ולמשוך תשומת לב ומסתבר שדוקורנו ידעה בדיוק מה היא עושה, כיוון שתשומת הלב נמשכה. הוא עשוי נפלא ורואים שיש כישרון, אבל האומנות הגדולה לא פחות של דוקורנו היא אומנות הפיתוי ומשיכת המיקוד של מי שצריך. הצליח לה.

6.5 עם נטייה לעגל לשבע. לא יצירת אומנות חד פעמית או אחד מסרטי השנה, אבל מאחורי כל המטאפורות והסימבוליזם האומנותי-גורי-גראפי, מסתתר יופי של סרט והמון כישרון בימוי.

לנרמל, לנרמל....
  לפני 3 חודשים
הקול האנושי (2020)
מה יכול להיות רע בשילוב של שני ענקים? מהצד הראשון אלמדובר, ששנייה לפני שראיתי את הסרט הזה, גם ראיתי את "אימהות מקבילות" שלו ומהצד השני טילדה...טרלולילדה. חולה עליה ועליו. שני ענקים בתחומם, באקסצנטריות שלהם ובביצוע השואף לשלמות בכל פעם מחדש והפעם אלמודובר אפילו הגדיל (או יותר נכון הקטין) בכל הנוגע לזמן ויצר סרט קצר, מיני-סרט, שבו מככבת סווינטון לבדה.

היא הולכת בתחילת הסרט לקנות גרזן. היא תמשיך עם פרסומת קצרה למכונת קפה של נספרסו ולאחר מכן תעבור לפרסומת קטנה לאוזניות אלחוטיות ומשם תשייט בשיחה בלתי פוסקת ובלתי נגמרת עם אהוב שנטש אותה. היא תעשה זאת בייאוש, כזה שהוא כמעט ארס פואטי, של סרט בתוך סרט או הצגה בתוך סרט קצר ואלמודובר אכן מייצר אווירה שכזו, במהלך כל הסרט.

רצה הגורל וגם באותו הערב ראיתי את פרק הפרידה (הראשונה או השנייה או לא משנה איזו) בין רוס לרייצ'ל בחברים - זה שהם היו בהפסקה במהלכה. הם בסלון, השאר בחדר השינה של מוניקה ורוס נלחם על חייו ועל הזוגיות שלו עם רייצ'ל וזה נראה שהם רוצים לתקן, אבל אי אפשר.

החבר'ה בצד לא יכולים להתערב. רק להקשיב בעצב ואפילו בלי לפרוץ החוצה עם משפט מצחיק או עצה מועילה. ככה אנחנו, הצופים, בסרט הזה...זבוב על הקיר ואפילו שומעים רק צד אחד. את הצד הפסיכי של סווינטון. את הצד נוטל הכדורים, מתאפר, מתלבש בשלל בגדים ובעיקר האובדני, שכל ניתוק קטן בשיחה עשוי לגרום לה לסיים את חייה מידיה שלה.

זה סרט צבעוני, מעוצב היטב וכזה שלעיתים נותן לנו לצאת רגע מהחדר ולראות במבט מלמעלה שמדובר לא בבית, כי אם בבמה מאובזרת היטב או באולפן צילומים. ושם גם אלמודובר מנסה לייצר עקמומיות בנוגע למיקום של הגיבורה שלו. היא שחקנית וזה ידוע על פי חלק מהשיחה ומרבית מהזמן היא מייצרת תחושה שהיא מתאמנת על טקסט. לעולם לא נדע.

שוב גיבורה נשית במרכז סרט של הבמאי הספרדי, שוב צבעים עזים ועשירים ושוב בימוי וצילום מוקפדים עד מאוד. מבוסס על מחזה ובאמת ששווה את הזמן של הצפייה, בייחוד לחובבי האיש והאישה, אשר אמונים על המיני סרט הנהדר הזה, שהוא בעיקר תצוגת תכלית של אותם שניים וכזו שנעים לראות ולהנות ממנה.
  לפני 3 חודשים
עיר החטאים (1991)
כל פעם יוצא לי לשמוע את כריס רוק, באחד ממופעי הסטנדאפ הקאלטיים והישנים שלו, מדבר על New Jack City ואני כמעט בטוח שראיתי את החרא הזה מתי שהוא, אבל הפעם, אחרי הרבה שנים ואחרי הרבה (מאוד) סרטים, החלטתי לתת לו צ'אנס שוב, בשביל להבין על מה מדובר. אייס טי, רוק וגם ווסלי סנייפס הבלתי נלאה, כולם יושבים שם בקאסט והאמת שיש רגעים שהעלילה נראית סבירה. אבל הרבה מאוד רגעים גם של חוסר אמינות בסיסית, ברמה הנמוכה ביותר.

חורים עלילתיים שנראים כאילו העכברים מהסרט כרסמו בתסריט, רמת אמינות לא קיימת במשחק של חלק מהשחקנים. אפקטים בזויים למדי, אבל לזה אני לא אייחס חשיבות, נוכח התקופה. לא בכדי הסרט הזה מרפרף ללא הרף אל "פני צלקת" האגדי של פאצ'ינו. הוא רוצה להיות כמוהו, של השחורים, אבל חסרים לו כל כך הרבה אלמנטים וביניהם איכות כללית וכאמור, רמת אמינות בסיסית וכזו שנוגעת לטיב הביצוע של השחקנים.

יש המון רגעים מביכים ואין הרבה רגעים שבהם חשתי מתח מסוים. יש לסרט מסר שהוא רוצה להעביר והוא ברור וחד, אבל מסתכם בהיותו סרט בינוני למדי ודי נשכח, חוץ מהעובדה שרוק היה שם באחד התפקידים הראשונים שלו. לסנייפס יש את בלייד ולאייס טי אולי נשארו הצמות, בצבע אפרפר יותר.

5.5 והייתי נדיב עם ההיסטוריה שיש לסרט הזה.
  לפני 3 חודשים
עידן הקרח: הרפתקאותיו של באק הפראי (2022)
ראיתי בשביל הילדים. לפחות את ההתחלה. קלטתי בזווית העין את הציון הלא מחמיא ואחרי רבע צפייה או חצי, לא יודע מתי איבדתי הכרה, הבנתי למה. ספין אוף עלוב למדי, שאפילו לא נראה טוב, בכל הנוגע לאנימציה שלו וסתם סרט שאפילו כבר חורג מהקו העלילתי הרגיל של סרטי עידן הקרח ומשתמש בדמויות הראשיות שלו בהתחלה, בשביל לפתות את הצופים המבוגרים, בגדול לדעתי, כי הצעירים אוהבים כל מה שתניח בפניהם - כמעט. את זה הם אהבו על אף הבינוניות ומטה שיש לסרט הזה להציע. מיותר לחלוטין ומקווה שלא יגיע לארץ, לבתי הקולנוע, לבזבז את הזמן והכסף של כל הנוגעים בדבר.
  לפני 3 חודשים
פרדי מרקורי - המערכה האחרונה (2021)
זה הרגיש לי כמו ההשלמה לסרט ההוא, שזיכה את רמי מאלק באוסקר. מה שקרה אחרי שהסרט הסתיים בכתוביות על מותו של מרקיורי. רק שהפעם מדובר בדוקו ולא סתם דוקו על מרקיורי, כי אם כזה שגם מביא זווית של מספר חולי איידס באותה התקופה או שותפים של חולים, אשר נפטרו. השעה הראשונה הייתה קצת מבולגנת עם קטעי ארכיון של פרדי מהולים בזכרונות של בריאן מיי ורוג'ר טיילור ומספר חולי איידס או כאלו שטיפלו בחולי איידס ואחותו של פרדי, שמבליחה לכמה רגעים רגועים, הרוב כמעט בלי רגשנות יתר, אלא סיפור כנה ואמיתי.

הרעיון הכללי של הסרט הוא גם הנגשה של המשתתפים בו, בנוגע לאיידס, למרות שהיום, עשרות שנים לאחר שהוכרז בתור מגיפה קטלנית, חולי איידס הם ברי טיפול ושיקום. אבל מי שגדל בניינטיז והאייטיז זוכר היטב שזה היה ביג דיל. הזווית שמביאים המרואינים היא כזו שמדברת על איך התמודדו פעם עם המילים: הומוסקסואליות ואיידס ואפשר לומר בביטחון מלא, שזה ממש מרגיש ישן, לא מאחורינו לחלוטין, אבל שונה בוודאות.

המערכה השנייה כבר מספרת את הסיפור של מה שהתרחש אחרי מותו של פרדי וכיצד אהוביו רצו להציג לקהל הרחב ביותר שניתן את הסיפור של המחלה וסיפורו של פרדי מרקיורי בתור הומוסקסואל וחולה איידס. הם עשו זאת בעזרת הופעה המנציחה את חייו דרך השירים המפורסמים ביותר של קווין ודרך ערימה עצומה של זמרים מפורסמים ולהקות מקנה מידה ענק, שהגיעו לחלוק כבוד למפעל החיים הזה של פרדי מרקיורי וקווין וגם הגיעו בשביל לתת את התובנות שלהם בנוגע לאיידס וכמה חשוב להישמר ולהיזהר ולא משנה אם אתה גיי או סטרייט.

סרט דוקו מעניין ומרגש למדי, בעיקר בחלקו השני, שחשוב שהיה יוצא אולי לפני שלושים שנים, אבל נחיצותו והעניין בו גם רלוונטיים לעכשיו. אני אהבתי מאוד ובתור חובב קווין, נהניתי והסתקרנתי לראות עוד קצת עובדות ופרטים, על אף שמרביתם לא היו מפתיעים או יוצאי דופן.
  לפני 3 חודשים
נצחיים (2021)
לא כל כך ברור לי מה בדיוק ראיתי עכשיו, אבל ברור בהחלט שזה לא היה טוב. בקושי בינוני. מארוול בונים את השלב הבא ביקום האינסופי של הקומיקס שלהם וזה נראה שהם מתדרדרים לימים הפחות טובים של אולפני DC המתחרים, שבינתיים דווקא מתעלים ומתחילים לספק תכנים טובים יותר. אסופה של גיבורים נצחיים כביכול, שאף אחד לא כל כך מכיר, אלא אם ינקתם קומיקס משדי אמכם. אין אף אחד מהשחקנים המרובים שעושה כאן עבודה שהיא מעבר לסבירה ואין כאן דמות אחת ראויה לציון, שמעניינת בצורה או אופן כלשהו.

סיפור הרקע של הנצחיים הוא דל ודווקא כל זמן הריצה של הסרט, שהוא ארוך מדי, לא מצליח ללכוד אף אחת מהדמויות באופן אישי או כזה שייצור עניין בעבור אף אחת מהן. הדמות הראשית של סרסי, היא דלוחה, במקרה הטוב וגם השחקנית שמגלמת אותה היא עצית ופלקטית. גמה צ'ן היא הגיבורה הכי סתמית והכי משעממת שראיתי לאחרונה, בטח ובטח בסרטי מארוול וכן...השניים האחרונים שלהם, בכיכובם של שחקנים ממוצא סיני (למרות שצ'ן היא לונדונית במקור) הם לא מספקים, אם לומר את האמת המרה.

בשום שלב שהוא לא התחברתי לסרט, לתוכן שלו או לאף אחד מהגיבורים. אנג'לינה ג'ולי הייתה אמורה להיות קרן האור הנוצצת ואיזו אכזבה במשחק ובכלל. החזון של קלואי ז'או הוא מרשים, בכל הנוגע לוויזואליות, אבל שם זה מתחיל ונגמר. הבמאית, זוכת האוסקר ועתירת הדמיון וסרטי הדרמה האנושית, לא מצליחה ללכוד רבע של דרמה בסרט רחב יריעה, שמדבר על כלום ושום דבר. הכל כל כך כללי, כל כך גנרי וכל כך מאכזב, שאם לא היה מדובר בקומיקס מארוולי שאפתני, כנראה שהיה מדובר באחד הסרטים הפחות טובים של השנה.

העלילה, הגיבורים וההתפתחויות של השניים רחוקים מלהיות מספקים בכל צורה שהיא. שוב גיבורי על שמנסים להציל את האנושות והמהות האנושית מכיליון, שיביא להתחדשות וזה הקו הראשי הכל כך מעיק, משעמם וסתמי. קשה לומר שהיה רגע אחד מרשים בסרט. אף אחד מהגיבורים בסרט לא מצליח להרים את הרמה של עצמו או את זו של הסרט ואף אחד מהרגעים המרשימים, חזותית, לא מצליח לייצר עניין מינימאלי במה שהולך על המסך במשך שעתיים וחצי.

מארוול מייצרים תכנים בשביל לפוצץ לנו את המוח עם יקום רחב יריעה ובפועל הם פשוט אונסים את הז'אנר של משהו שהיה בו קסם גדול. איירון מן וחבורתו הלכו והשאירו את הבמה לשחקנים לא כשירים מספיק, על מנת למלא את המקום שלהם ואין אף מחליף, אשר ראוי לדבר עליו עד כה. לא בסדרות ולא באף אחד מהסרטים שיצאו מבית היוצר, מאז שטוני סטארק הקליל באצבעותיו והחזיר את חצי מאוכלוסיית העולם.

סרט מיותר, סתמי ומשעמם, אשר ראוי לצפות בו בשני חלקים לפחות, בכדי לא ליפול לשעמום המחץ. באסה. אין אפילו דמות אחת או שחקן אחד, אשר ראויים לקבל יותר ממשפט אחד ואין כאן שום מחמאה. לא הגדולים בקאסט ולא אלו ברמה שאחרי כן, כולל הבמאית, לא שווים את הזמן הארוך שז'או מתחה את הצופים שלה.

5.5 וזה רק בגלל שמדובר במארוול והתקווה שהם יצרו משהו ראוי יותר, באיזה שהוא שלב בהמשך. תחזירו לנו את הגלימות ותפסיקו עם כל סיבובי הדוקטור סרטיינג'.
  לפני 4 חודשים
הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן (2021)
זה היה בחנוכה ומהרגע להרגע הודיעו שיש הקרנת טרום בכורה באולם האינטימי והקטן של "פורום פילם". הייתה לי הדלקת נרות של נר כלשהו עם המשפחה של אשתי ונאלצתי לסרב בנימוס...בצער רב, אבל בנימוס רב עוד יותר. ידעתי שאני אתחרט על זה, אבל חשבתי לעצמי...נו שויין. והרגע הגיע בסופו של דבר, בטלוויזיה ומצאתי את עצמי בעשר דקות אינטנסיביות מאוד, אפילו מדי, שאחריהן עברתי למוד חצי שכיבה ובסופו של דבר גם הגעתי להירדמות מלאה, מתעורר...מעביר אחורה, חוזר בחזרה שוב ומסיים חצי סרט, שהסתיים בסופו של דבר כ-24 שעות לאחר שהתחלתי לצפות בו בתחילה.

התפייטתי, כי זה גם מה שאנדרסון עושה עם עצמו, עם המילה הכתובה ועם הסרט המצולם. הוא במאי חביב עליי מאוד, שיודע מה הוא עושה, בכל רגע נתון ולא תמיד אכפת לו מהמילה: "קהל רחב"...יש לו את עדת המחוללים, שהולכים אחריו לכל מקום ויותר מכך, יש לו גם את הצוות הקבוע שמונה לא מעט שחקנים, שברגע שהוא מקבץ אותם, כמו רב שודד לפני המכה הגדולה, הם מגיעים. אם אתם לא נמנים על חובבי אנדרסון או לא תמיד זורמים או מבינים את הסרטים שלו, אין לכם מה לחפש כאן, כי זה באמת אחד הביזאריים והמוקצנים שלו Ever...

הוא מלהג משהו, באופן קולנועי, על עיתון עם עדת קוראים קטנה בארצות הברית, שבכלל מספר סיפורים צרפתיים וזו רק מנת הפתיחה לטרלול שלם, מבחינה תסריטאית, ויזואלית וגם בכל הנוגע למשחק של 100% מהשחקנים האלמותיים שמשחקים אצלו. הוא מחלק את הסרט לשלושה חלקים, כל אחד מהחלקים מובל על ידי כתב, עבור מערכת העיתון, במה שהפך להיות הכתבה האחרונה והמאוד ציורית שלו, עבור עורכו של העיתון, שהולך לעולמו עם תחילת הסרט - עובדה שנותנת את הגונג למרוץ מטורלל, כפי שאנדרסון אוהב ומשופע בסיפורים שיש בהם כל כך הרבה וגם קשה מאוד להבין או להתחבר אליהם עד הסוף, מבחינת סאבטקסט.

הוא מרהיב ויזואלית. משחק עם כל כך הרבה סוגים של צילום, צבעים, סוגים וגוונים של טכניקות והכל עם הסגנון המאוד מיוחד שלו, שאי אפשר להתעלם ממנו. טקסטואלית, הוא פשוט משפריץ הברקות חדות כתער ואפילו אין כאן מריחה, אבל באמת שהסרט הזה הוא לקהל יעד מאוד מוגבל, כפי שאנדרסון עצמו אוהב. אני, באופן אישי, אוהב קצת בשר עלילתי ולא רק אומנות, אבל האומנות של אנדרסון היא ייחודית ובאמת שלא רואים הרבה כמוה בקולנוע של היום, עם ערב רב של סגנונות, טכניקות וגודש חזותי, שפשוט קשה שלא להעריך, להתרשם ולהתאהב.

הקאסט שיש כאן כבר מזמן חצה את הקבועים והוא אוסף תחתיו ערימה מטורפת של שחקני שורה ראשונה, שנייה ושלישית, שאת כולם תכירו מכל מיני עבודות קודמות, איתו ובלעדיו, אבל אתו הם פשוט כל כך טובים, שונים ומבריקים. יש כאן מגה סטארים שקיבלו שורה, דקה או שתי דקות וכולם מרוצים. הוא מרשים, מדהים ויוצא מן הכלל ועדיין, באופן אישי, היה לי רק כיף ולא התעלפתי, מכל כך הרבה סיבות, כאשר צפיתי בסרט שלו (נרדמתי, כן...) ולכן אני יוצא ממנו ברגשות מעורבים.

7.5, בגדול...כי הוא ווס אנדרסון וכי הוא באמת מרשים, אחריות עליכם, אם תחליטו לבדוק את העניין...
  לפני 4 חודשים
האיש הריק (2020)
וואו...איזה מיינדפאק מטורף. זה סרט שמתגלגל מהמלצות של מבקרים וקהל חובבי סרטי אימה, כי אחרת אין מצב שהייתי שומע עליו או צופה בו. לא כולם אהבו, לא כולם התחברו ואפשר להבין באמת את כל הדעות. אני חושב שהוא הולך לקבל מעמד של סרט קאלט, בערך כמו מה שהוא מציג בתוכן שלו.

קשה לתאר אותו, כפי שקשה לגיבור הראשי לקבל את הקונספט של האנשים המוזרים שאחריהם הוא מנסה להתחקות. הסיפור מסביב לסרט הוא לא פחות מעניין מהסרט עצמו ועל זה כמעט מדברים בכל אחת ואחת מהביקורות ששמעתי או קראתי עליו.

דיוויד פריור, הבמאי של הסרט ואדם שעבד צמוד עם דיוויד פינצ'ר האגד, קיבל הזדמנות חד פעמית כמעט, להגשים את החזון שלו בסרט אימה מבוסס קומיקס מלפני עשור או קצת יותר. הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים והתחיל לעבוד על סרט אימה באורך שעובר את השעתיים.

אבל אז הגיעו דיסני וקנו את פוקס, שנתנו את הצ'אנס לפריור. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים עוד קצת (כמה שהיא שינתה את המאזן בעולם הקולנוע, הבלאדי קורונה הזו) ובסופו של דבר הסרט יצא להפצות מצומצמות והיישר את שירותי הסטרימינג, כאשר אף אחד כבר לא מאמין בחזון ורק רוצים לשחרר את הסרט, עתיר התקציב באופן מפתיע הזה.

מעבר לכך שמדובר בסיפור מסגרת די רגיל ולינארי, אם אפשר לומר ככה על סרט אימה, מסוגו של "הצלצול" שמצלצל לי מוכר, הצלילה פנימה והמעטפת לסיפור עצמו מעבירים עור ברווז. יש משהו שמאוד שובה בבימוי של פריור. הוא שואב לסרט, הוא משקיע במעברים, הוא משקיע בוויזואליות וביצירת האווירה, כמו שלא נראה זמן רב בסרטי אימה.

נכון, הוא קצת מפוזר בכל מיני מקומות וקצת חסר יחודיות במקומות אחרים והסיפור, המוטיבציות והסאבטקסטים הכלליים לא תמיד מתיישבים היטב או מובנים עד הסוף, אבל מדובר באחד מסרטי האימה המיוחדים והמטרידים שנראו בשנים האחרונות מבלי להיכנס לספויילרים וגם מבלי שהבמאי ילביש ג'אמפ סקיירז זולים בכל מיני מקומות...

הוא גורם לחשוב, להירתע, להגיב...פשוט להגיב לסרט כפי שדמויות בסרט מגיבות לדמויות אחרות. ברקיעות. בצעדים. באימה....אהבתי מאוד ומדובר באחד מסרטי האימה הטובים שראיתי ונשאבתי אליהם בשנים האחרונות ומודה...הייתה ירידה בספירה של אלו. ירידה דרסטית, אבל כאשר אני שומע או מקבל המלצה, אני מעבר הלאה....

חובבי האימה שביניכם כנראה כבר מכירים או הכירו ואם לא...הגיע הזמן.
  לפני 4 חודשים
הבאג של רון (2021)
איזה תענוג של סרט. ממש לא ציפיתי לשום דבר ממנו, לא ידעתי, לא שמעתי ולא קראתי עליו כלום. התיישבתי עם הילדים לראות, לא כולם זרמו או נשארו עד הסוף, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר על דקה אחת. פשוט אחד מסרטי הילדים המצחיקים והמהנים ביותר שראיתי לאחרונה. עם מסרים חתרניים, אשר מתעדנים לקראת סופו ומשכנעים מאוד.

קל לקחת את המסרים מהסרט הזה לשני הכיוונים, לכיוון של ההורים, שנזכרים בערגה בתקופה שהם היו ילדים והכל היה פשוט יותר וקרוב יותר וכמובן דרך זה להזדהות עם המסר של הסרט וגם קל לקחת את הצד של הילדים, שרואים את הטכנולוגיה מתפתחת בעוצמה לנגד עיניהם ועשויים דווקא לשדר מצוקה בגלל בדידות יחסית, בייחוד אל מול עולם דיגיטלי, שקורא להם לפתח חברויות, אבל לעשות את זה דרך מתווכים.

הסרט מספר על ברני, שהוא מבודד חברתית בגלל שאין לו. אין לו B בוט, שמתחבר לכל הרשתות החברתיות והופך אותו להיות אחד מהחבר'ה. ברגע שהוא מקבל לעצמו B בוט פגום שכזה, הוא מוצא את עצמו מנסה להתחבר גם עם הרובוט וגם ליצור קשר עם הסביבה. תוסיפו לתמהיל סבתא רוסיה-פולניה אלימה וחביבה, אב קלוץ וסביבה של ילדים מכל מיני סוגים מוכרים ותקבלו יופי של סרט ילדים, עם אנימציה מינימילסטית יחסית ועם המון תוכן והמון סאבטקסט.

בסרט ילדים קשה לצאת מהמסגרת ואכן הסרט הזה גולש לכיוונים הבטוחים של המסגרת לקראת סופו, אבל ההומור שלו נפלא - סלפסטיק מצויר. המסרים והביקורת שלו נוקבים מאוד וגם אם לא הכל ברמה של חידוש או יציאה מהקופסאות המקובלות, הוא פשוט אחד הסרטים המצוירים הכיפיים שיצא לי לראות לאחרונה ואני מחכה לצפייה חוזרת עם הילדים, שזו עובדה שקשה לומר כמעט על מרבית סרטי הילדים שראיתי איתם בשנים האחרונות.


תראו. עם או בלי הילדים...פשוט תראו... 7.5 עם נטייה למעלה...
  לפני 4 חודשים
סרטים בקולנוע
אחוזת דאונטון: עידן חדש, אייפל, בת המלך, גברת האריס נוסעת לפריז, מערבולת, שעת נקמה, כלב מי שמנגן 2, אמה, הזאב והאריה הגדול, אפריקה, הורסת בלי חשבון, החיים המחשמלים של לואי וויין, משחקת באש, שדה פרג, איפה אנה פרנק, דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף, האיש שלא היה, קולות רקע, קיארה, גלגל המזלות, השורד, משחק המלכים, נקמה ללא מעצורים, סאמרלנד, שרלוט, הכול בכל מקום בבת אחת, מלך הצפון, משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק, איינבו ושומרי הג'ונגל, האמיצות, חיות הפלא: הסודות של דמבלדור, שלוש קומות, אבו עומאר, אבן המים הקסומה, אימהות מקבילות, איקס, אמבולנס, הבריחה מפרטוריה, הסיפור שלנו, לב של אש, סוניק 2 הסרט, שאיפה לחיים, הטוב עוד לפנינו, מורביוס, סיראנו, אל תחכי לי, בחורה נחמדה שכמוך, הועידה, הנהגת של מר יוסוקה, העיר האבודה, נשים מתות מהלכות
בקרוב בקולנוע
אהבה בשחקים: מאווריק, קדימה, קדימה, יום האם, רדופה, ליגת סופר-פטס, הבורגרים של בוב - הסרט, התחרות הרשמית, שלום ולא להתראות, סופרנובה, עולם היורה: עולם חדש, טווח אפס, האדם הגרוע בעולם, לעבור לגור עם הבת שלי, חומוס פול טריילר, שנות-אור, שיעורים בפרסית, משני צידי החוק, בלאק-פון, בוטיק פריז, אלביס, לומדת לעוף, הכל עבר בשלום, הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח, תור: אהבה ורעם, אף פעם לא מאוחר, רכבת הקליע, שירת סרטני הנהר, Nope, אדם השחור, חיה, Salem's Lot, כרטיס לגן עדן, אל תדאגי יקירתי, החתול של שרק: משאלה אחת ודי, ספיידרמן: ממד העכביש 2, האלווין סוף, הפלאש, משחק הניצודים, אווטאר: דרכם של המים, אקוומן 2 הממלכה האבודה, מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם, ג'ון וויק: פרק 4, שומרי הגלקסיה: חלק 3, רובוטריקים: עליית החיות, משימה בלתי אפשרית 7

TOP 500
סטטיסטיקות
28,919 סרטים, 3,035 סדרות, 7,171 עונות, 121,449 פרקים, 401,043 אישים, 593,595 משתמשים, 267,334 הודעות, 29,044 ביקורות, 100,021 תמונות, 7,227 וידאו
מידע כללי ועמודים נוספים
שפה
סרטים © 2022