סרט במתנה!צפייה ישירהסרטים בקולנועבקרוב בקולנועבתי קולנועטריילרים חדשיםחדשותמצא לי סרטביקורות
סרטים
בתי קולנוע
צפייה ישירה
חדשות
טריילרים
סדרות
קהילות
התוכן שלי
נוספים
התחבר
חדש בקולנוע
עיון בביקורותתוצאות 1 - 20 מתוך 170
נוסף לאחרונה
מילת חיפוש
דירוג
שנת יציאה:
  עד  
בשביל הציפורים (2000)
ההישג הגדול של "בשביל הציפורים", עוד סרט קצר מצוין מבית היוצר של דיסני-פיקסאר, הוא שהוא הצליח להעביר את המסר שלו בצורה כל-כך משעשעת וכל זה בתוך פחות מ-4 דקות.
על הסרט חתום ראלף אגלסטון שעבד במחלקה הגרפית של הקלאסיקות "למעלה" ו-"מפלצות בעמ" כך שזה הגיוני לחלוטין שעם הניסיון שצבר במשל השנים, ברגע מסוים הוא ייצר סרט משלו, והסרט שלו עומד בכל הציפיות.
העלילה של הסרט עוקבת אחרי חבורת ציפורים על חוט חשמל שמתאגדת נגד ציפור קצת מוזרה, זהו משל על קבלת השונה בחברה. במהרה הם עושים הכל כדי שלא יהיה ביחד איתם על אותו חוט חשמל, אבל בסופו של דבר "צוחק מי שצוחק אחרון". הכל בינתיים עטוף במעטפת חמימה של צחוקים ילדותיים ופסקול מתוק.
האנימציה כהרגלם של פיקסאר נהדרת, אותו דבר גם הסאונד וכל הצדדים הטכניים. הדרך שבה בחרו בפיקסאר לצייר את השונה בחברה, כאחד יותר מכוער ומגושם מהשאר גורמת להתחבר אליו גם כשמדובר בלא יותר מציפור. גם הדרך שבה הוא מתעלם מהעובדה ששאר הציפורים רוצות להתרחק ממנו מקסימה. מעניין מה היה קורה אם גם אנחנו היינו יכולים להתעלם בכזאת קלילות מהאנשים שרוצים ברעתנו.
הסרט לא מרגש כמו "מעונן חלקית", שהוא הסרט הקצר הטוב ביותר של פיקסאר, ומצד שני גם לא סוחף כמו "פרסטו"' אבל המסרים החברתיים והקלילים של "בשביל הציפורים" כל כך מוצלחים שהופכים את הסרט לפנינה.
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
להרוג את ביל: חלק ב' (2004)
אל רצף האכזבות שלי מהבמאי הכביכול "אדיר" טרנטינו מצטרף סרט נוסף. אחרי שאת "כלבי אשמורת" ואת הסרט הראשון של "להרוג את ביל" לא הצלחתי לראות בלי לצחוק מהמבוכה ומ"ממזרים חסרי כבוד" התרשמתי הרבה פחות מרוב האנשים שטוענים שמדובר ביצירת מופת.
אל החבורה ה-"מפוארת" הזו מצטרף "להרוג את ביל: חלק 2". סרט שהוא אמנם טוב יותר מקודמו ופחות מזלזל בצופה שלו, אבל עדיין קשה לקרוא לו מוצר קולנועי ראוי.
בסרט הזה בשונה מהראשון מראים את פניו של ביל כבר על ההתחלה, והעלילה של הסרט עוקבת אחרי הנקמה של ביאטריקס (כן, בסרט הזה לשם שינוי אומרים את השם שלה ולא מסתפקים רק ב-"הכלה") אחרי האנשים שהתנקשו בה בחתונתה שבראשם עומד כמובן ביל.
הסרט נוגע גם בעברה של ביאטריקס ומראה איפה למדה להילחם, קצת על החתונה שלה ומראה שביל הוא לא בן אדם כל-כך רע למרות הכל.
הקרבות בסרט הזה עדיין חסרי שכל ומוגזמים, אבל יש בהם משהו קצת יותר מעניין. לדוגמא, הקרב של ביאטריקס מול אל דרייבר (דריל האנה בהופעה מצועצעת ועייפה), לא רע. גם הוא כמובן מסתיים בצורה מוגזמת, אבל הוא משעשע, קצבי ומצולם יפה.
לעומתו, שאר הקרבות בסרט מביכים ומרדימים, ללא יוצא מהכלל. גם סצנות אקשן שיכלו להפוך למרתקות, כמו זו בתחילת הסרט שבה ביאטריקס מנסה לצאת מארון הקבורה שבו שמו אותה, נהפכות תחת ידיו של הבמאי "הגאון" לטראש שיכול להתאים לילדים בני 11 שיתלהבו משטיקים כאלה.
המאסטר של ביאטריקס שאמור להוות דוגמה וכבוד, הפך בכלל במרוצת השנים לפרודיה על מאסטרים יפניים ועל אנשים עם גבות ארוכות. ובצדק. אין שום דבר אותנטי בהתנהגות המעצבנת שלו והוא נראה כמו בדיחה מהלכת.
בגזרת השחקנים דווקא יש כמה חידושים: אומה תורמן שהייתה האכזבה הגדולה ביותר בסרט הראשון, מספקת הופעה דווקא לא רעה בכלל. כנראה שהיא הבינה שהיא צריכה לשים קצת את הקשיחות בצד ולעדן את הדמות. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהתסריט לשם שינוי בחר להעמיק את הדמות שלה ולהציג אותה כאישה טובת לב שנוקמת בכולם רק כי אין לה ברירה. בכל מקרה, כצופים הרווחנו דמות טובה.
את ביל מגלם דיוויד קאראדין המנוח בתפקיד הכי נודע שלו. אין ספק שגם במקרה שלו קורה מה שקרה לדמות של ביאטריקס בסרט הראשון: הציגו אותו בצורה מאוד מאופיינת. חבל שכך, כי בקלות אפשר היה להעמיק גם את הדמות שלו. ההופעה של קאראדין עדיין טובה, תמיד כיף לראות שחקנים מקצועיים כאלה על המסך. אבל חוץ מזה, אין משהו מעבר.
לקראת סוף הסרט, בסצנות המשפחתיות ומחממות הלב האלו, נזכרתי לרגע בטרנטינו שביים את "ג'אנגו ללא מעצורים" כאילו שמדובר בבמאי אחר. בעוד ש-"ג'אנגו" ידוע כסרט שכל סצנה בו היא חגיגה קולנועית, רק חבל שבינתיים סרטי "קיל ביל" מהווים טראש זול לראש אמריקאי שמחפש רק אקשן.
בסופו של דבר אני חייב להודות: "להרוג את ביל: חלק 2" הוא סרט יותר טוב מקודמו ולא אחד מהגרועים ביותר של טרנטינו. אבל כשבמאי עם יכולות כאלה מוציא סרט כזה, בלתי אפשרי שלא לצאת עם טעם מר.
ציון: 4/10
  לפני 4 שנים
500 ימים עם סאמר (2009)
למרות שהסרט "500 ימים עם סאמר" טוען בתוקף שהוא אינו סרט רומנטי, הוא בהחלט כזה, ועוד אחד מהיותר מוצלחים שראיתי.
הקריין של הסרט בעצמו טוען שמדובר ב-"סיפור על בחור ובחורה שמתאהבים אבל לא בסיפור אהבה" ובמובן מסוים הוא צודק, לא מדובר בקומדיה רומנטית מהסוג שאנחנו מכירים, לפעמים הסרט מנסה להיות אפילו אנטי-רומנטי ולהוריד מהצופה את האמונה באהבה, אבל, כנראה שבמכוון הוא עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה.
כבר במבט ראשון קשה שלא להתאהב בסרט, יש בו כל מה שסרט קליל שכזה צריך שיהיה בו: שחקנים חינניים שמגלמים דמויות צעירות שקל להתחבר אליהן, פסקול מתקתק, שחקני משנה משעשעים ובמרכז סיפור רומנטי מקורי בין בחור לבחורה.
את הבחור והבחורה מגלמים בכריזמטיות מתוקה ג'וזף גורדון לוויט וזואי דשאנל המעולים. לוויט מגלם את טום מקנזי, בחור נורמטיבי שמתאהב ממבט ראשון בסאמר, העוזרת החדשה של הבוס בחברת ייצור כרטיסי הברכה שבה הוא עובד. הכימיה ביניהם הולכת ומתחזקת אך הבעיה היא אצל סאמר שלא מאמינה בלהתחתן ולהתמסד. מה שהופך את מערכת היחסים ביניהם לאחת שנעה בין ידידותית לזוגית וגורמת לטום להכיר את עצמו מחדש.
הבמאי מארק ווב עושה הכל כדי שהסיפור בין השניים יהיה הכי מובן שאפשר ותוך כדי גם כמעט ולא מובן. העלילה הלא לינארית מתגלה כגאונית וכהרבה יותר מוצלחת מהשימוש שטרנטינו עושה בה. הסרט נע בין הסוף להתחלה בלי הפסקה ונותן לצופה להבין לאט-לאט, שלב אחר שלב את מערכת היחסים בין הדמויות.
בכל פעם שטום הרגיש מאושר, והיו הרבה רגעים כאלה, הסרט בוים כמו קליפ לשיר פופ - כולו שמח, חיובי וקורן מאושר, אבל כשטום הרגיש ההפך גם העולם פחות האיר לו פנים.
אחד הרעיונות המקוריים ביותר שיש בסרט הוא הסצנה שבה רואים על חצי מסך את המציאות ובשנייה את השאיפה. זה מסוג הסצנות שזה שהן צפויות עושה אותן למה שהן, ואני בספק אם אי פעם אני אתקל בסצנה דומה לזאת.
מה שיפה במיוחד בבימוי של ווב הוא היחס שלו לתסריט של צמד הבמאים סקוט נוסטאדטר ו-מיצ'יאל ה. ובר (שריגשו אותנו יותר מאוחר גם בסרטים "אשמת הכוכבים" ו-"העכשיו המדהים" שאין נערה בעולם שלא שמעה עליהם). התסריט המצוין שלהם בנוי כמו סיפור שאין לו ממש סוף והתחלה, כמו שכבר אמרתי הוא לא רומנטי לגמרי וזה מה שהופך אותו לכל-כך טוב - האומץ שלו.
חבל שבשונה מצמד התסריטאים, מארק ווב בחר כבמאי החלטות לא נכונות ואת מיטב הזמן והאנרגיה שלו בזבז על סרטי "ספיידרמן המופלא" שלא מביאים לידי ביטוי אפילו רבע מהיכולות שהוא מוכיח בסרט הזה. באופן אישי הייתי שמח לראות אותו מביים עוד קומדיה רומנטית.
המסר של הסרט הוא ההפך הגמור מהמסר של כל סרטי הרומנטיקה הצ'יזיים והקיטשיים, בדיוק כמו שהסרט כולו שונה מהם מאוד. המסר של הסרט, שהוא גם אחת התובנות אליהן הצופה מגיע בסיום הצפייה, הוא שאין דבר כזה אהבה ואין דבר כזה גורל. כל בן אדם אחראי לחיים שלו והוא יעשה דברים כל עוד הם עושים לו טוב. כמו לחיות עם בת זוג לדוגמא.
"500 ימים עם סאמר" הוא חוויה מיוחדת במינה שקשה שלא לצאת ממנה בחיוך. נכון שיש לו סוף טוב אבל זה לא הפי אנד רגיל. בעצם במה הסרט הזה כן רגיל?
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
ריקי והפלאש (2015)
מריל סטריפ נחשבת בעיני רבים לאחת השחקניות הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר, ואין ספק שהיא זכתה בתואר הזה ביושר. אבל כדרכו של עולם על כל יצירה איכותית כמו "השטן לובשת פראדה" חייבת לצוץ יצירה פחות טובה. במקרה הזה זו "ריקי והפלאש".
הבמאי ג'ונתן דאם שלנצח ייזכר בתור הבמאי של "שתיקת הכבשים" (גם זכה באוסקר על אותו מתוחן ידוע), וכנראה שנמאס לו מזה שהדור צעיר בקושי מכיר אותו והלך על ההחלטה ההגיונית ביותר במצב כזה – לביים דרמה קומית מוזיקלית עם קאסט מוכר. אם השנה היינו נמצאים כרגע בשנות ה90' הייתי מסכים איתו. אבל ריקי והפלאש הוא פשוט סרט זקן. בטח לא מה שהצעירים של היום אוהבים.
כדי להסביר את עצמי אני פשוט ייצמד לנתונים של הסרט. השחקנית הראשית מריל סטריפ, נהדרת לכל הדעות, אבל כבר נושקת ל70. קווין קליין, שחקן המשנה הבולט ביותר בסרט גם הוא לא בדיוק צעיר. השחקנים הם עוד החלק הקל לעיכול. ההומור מכיל בעיקר בדיחות זקנות על רוק ועל זוגיות, השירים שלהקת "הפלאש" שרים במהלך הסרט הם ברובם שירים ישנים שלצעירים יהיה מאוד קשה להתחבר אליהם, ובכלל לרעיון של להקת רוק מסורתית. דווקא מהפסקול של הסרט כן ציפיתי לגדולות (בכל זאת, סרט מוזיקלי), אבל גם הוא לא מרשים במיוחד.
התסריטאית דיאבלו קודי (שגם היא זכתה בעברה באוסקר. על "ג'ונו") מתקשה לכתוב עלילה חדה ועניינית ובורחת ליותר מדי פינות מיותרות. הרעיון המרכזי של הסרט שעוסק בריקי, אם מבוגרת שעזבה את ילדיה לטובת הצלחה בעולם המוזיקה, דווקא יכול היה לייצר מצבים מעניינים. אבל הוא יותר מדי ישיר, יותר מדי לא מפורט ולפעמים מצליח גם קצת לעצבן.
הקשר של ריקי עם הילדים שלה ניראה מורכב במבט ראשון, אבל הסרט עוסק בו מנקודת מבט שטחית ביותר - בחורה שניסתה להתאבד לא לוקחים לאכול גלידה ומצפים שזה יחזיר אותה לדרך הישר, גם הקשר שלה עם שאר הילדים מסתיים בצורה הרבה יותר מדי משונה ולא מובנת וגם הסוף של הסרט לא יכול היה להיות שמאלצי ונדוש יותר.
הליהוק בסרט דווקא לא רע. מריל סטריפ בהופעה שאמנם רחוקה מלדגדג את אחת ההופעות שהפכו אותה לשיאנית המועמדויות לאוסקר בכל הזמנים, אבל גם הופעה בינונית אצלה היא הופעה משכנעת. לצידה משחק זוכה האוסקר קלווין קליין שבשנים האחרונות ידוע בעיקר בזכות הגרסה המבוגרת ל-"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הלא היא "סוף סוף ווגאס". גם הוא בדומה לסטריפ לא בשיאו אבל מספק תפקיד משכנע וחביב.
הילדים שלהם (שהם כבר לא ילדים, אבל איך עוד אני יכול לקרוא להם?) קצת פחות באים לידי ביטוי ולא מקבלים צ'אנס להראות למה הם מסוגלים. כל מה שהם מתבקשים לעשות זה להוביל את הדמויות השטוחות שלהם שולל אחרי העלילה, שלא מסתמכת על השחקנים שלה מספיק. לפי מה שראיתי הסרט היה צריך להעמיק ולחזק הרבה יותר את הדמויות של הילדים וזה יכול היה רק להוסיף עומק ועניין לסרט הסביר הזה. גם אם זה אומר להאריך אותו בעוד שעה שהייתה עושה לו רק טוב.
במרכזו "ריקי והפלאש" הוא לא סרט רע, אך ורק בזכות השחקנים. אני מאמין בלב שלם שעם עלילה קצת יותר חזקה ועם קצת יותר קרדיט לשחקנים הצעירים הסרט היה יותר מעניין, יותר חזק, ויודעים מה? גם יותר מצחיק. בשום דרך הסרט לא היה הופך ליצירה וירטואוזית וסוחפת, אבל אם כמה תוספות ושיפורים לא הייתם שומעים אותי מדבר כמו שאני מדבר עכשיו.
ציון: 5/10
  לפני 4 שנים
הדרקון הראשון שלי (2010)
מאז ומתמיד "dreamworks" היה אולפן אנימציה בינוני שלא מתקרב בכלל לרמה של דיסני ופיקאר. בכל פעם שדיסני או פיקסאר היו מוציאים עוד יצירת מופת קלאסית ל""dreamworks לא הייתה תשובה משכנעת מהצד שלהם. בכלל, פאר היצירה מבחינתם מסתכם בסרטי "קונג פו פנדה" ו-"מדגסקר" החביבים.
אבל מסתבר שזה הולך להשתנות. "הדרקון הראשון שלי" הוא הסרט הטוב ביותר שהוציא אולפן האנימציה אי פעם ובקצב הזה אני בהחלט יכול לראות אותם מוציאים סרטים אחרים באותה הרמה.
יכול להיות שהסיבה שהסרט כל-כך ברמה של סרטי דיסני היא ששתי הבמאים של הסרט באמת עבדו בעברם עם דיסני. דין דבלויס חתום על התסריט של "מולאן" וכריס סנדרס חתום על התסריט המופתי של "מלך האריות". שניהם ביחד עוברים לתפקיד הבמאים ומייצרים סרט אקשן מרגש, חכם ומיוחד.
העלילה של הסרט עוקבת אחרי היקאפ, ילד ויקינגי צעיר, צנום ומוזר שחולם להילחם בדרקונים עם שאר הלוחמים האמיצים באי ברק שבו הוא מתגורר. קרה הדבר והוא הגיע למצב שבו תפס "זעם לילי" שהוא אחד הדרקונים המסוכנים והקשוחים ביותר, אבל במקום להרוג אותו הוא בחר לחוס על חייו ולשחרר אותו מה שרקם בין השניים ידידות מופלאה. אביו של היקאפ בטוח שבנו עשה שינוי גדול בעצמו ושמרגע זה הוא יכול להילחם בדרקונים כמו כולם, אבל היקאפ מעדיף ללכת כנגד כל הסיכויים וללמד אותו ואת שאר אנשי השבט את הדרך החדשה להילחם בדרקונים – להתחבר אליהם.
העלילה המקורית לעתים מתפרשת כצפויה, אבל בכל פעם שניסיתי כצופה לנחש את הסצנה הבאה טעיתי בגדול. מדובר פה בעלילה חכמה מאוד, אמנם לא אחת שתדבר אל המבוגרים והילדים באותו האופן, אבל עדיין נפלאה. מה שכן ידבר אל המבוגרים בדיוק כמו לילדים הוא המסר.
המסר של הסרט, שמזכיר את המסר של "מפלצות בע"מ" עוסק בזה שלפעמים אנחנו רגילים להסתכל על משהו בדרך הפחד והאלימות, אבל לפעמים אנחנו צריכים לפקוח את העיניים ולראות את העולם בעין טובה יותר.
שמסתכלים לעומק, יש משהו קצת עצוב בסיפור של הסרט, יש בו חוסר צדק. אבל לכל אורכו הוא עשוי בחינניות, בהומור ושומר על קריצת עין. הפסקול עושה את הסרט לשמח וכך גם השוטים הקצרים.
סיפור החברות בין היקאפ לחסר-שן (כן, הוא גם נתן לדרקון שם) כל כך חזק שבכל פעם שהויקנגים מתקשים להאמין בו זה מעצבן בפאן האישי. ההרגשה היא שהפרימיטיביות של הויקינגים הורסת את החברות האמיצה שקיימת ביניהם וכצופה קשה לשבת בנחת ולראות את זה קורה. זה רק מראה כמה שהחיבור לדמויות גדול.
אם יש בסרט משהו פחות טוב שבו אולפני "dreamworks" עדיין בפיגור הוא ההומור. אין ספק שהסרט שופע הומור חיובי וחינני, אבל הוא פשוט לא מספיק מצחיק. יש סרטים כמו "זוטרופוליס" ו-"הקול בראש" שעצם היותם חכמים ומרגשים לא מנעה מהם להיות גם מצחיקים מאוד. במקרה הזה זה לא עבד, אבל יש בסרט רגעים של צחקוק פה ושם.
הסוף המרגש של הסרט, מסכם ב-5 דקות את הסרט כולו – חכם, נוגע, קצבי ויותר מהכל מרגש. אין שום ספק ש-"הדרקון הראשון שלי" הוא חוויה, גם אם תחילה הוא נראה כמו עוד סרט, תנו לו את הזמן שלו, ולא תצטערו על זה.
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
אומץ אמיתי (2010)
בדומה לכל המערבונים החל משנות ה-50 ועד לימים אלה, גם "אומץ אמיתי", המערבון ההיסטורי של האחים כהן, עוסק בנקמה.
אם אתם מחפשים עלילה חדשנית, סרט בועט ומסר שילווה אתכם להמון זמן, טעיתם בכיוון. מה שהאחים כהן מספקים הוא סרט טוב, מזווית מעניינת שבא להביא לידי ביטוי איך ילדה כל-כך צעירה מנסה להתאקלם ולהשתלב בעולם המבוגרים האכזרי ועוד בימי המערב הפרוע השמרניים.
הסרט עוסק במאטי רוס (היילי סטיינפלד), ילדה בת 14 שיוצאת לנקום בטום צ'ייני, האדם שהרג את אביה. היא מודעת לכוחה המועט ובשביל להצליח במשימתה היא שוכרת את רובן קוגבורן (ג'ף ברידג'ס) הידוע בכינוי רוסטר, מרשל שמשמש גם כרוצח שכיר. אליהם למסע מצטרף לביף (מאט דיימון), איש הטקסס ריינג'ר המנסה אף הוא ללכוד את צ'ייני מסיבות אחרות. ביחד הם עוברים הרפתקה גדולה, עוברים לא מעט משברים ומוכיחים אומץ אמיתי.
למרות שתקציב הסרט הוא 38 מיליון (לא כל כך מעט יחסית למה שמוצג בסרט), יש הרגשה מכוונת של סרט קטנטן: בלי הרבה שחקנים וניצבים, בלי אפקטים מפוצצים והצילום בסגנון מאוד ישן. ההרגשה היא שרוב התקציב של הסרט התבזבז דווקא על התפאורה המצוינת, כשחושבים על העיירות הקטנות של ימי הביניים חושבים בדיוק על איך שהתפאורה המדויקת של הסרט מעוצבת.
האחים כהן בהחלט מצדיקים בסרט את השם המקצועי שרכשו לעצמם עם השנים והם שולטים בכל ניואנס קטן בסרט ומביימים כל סצנה בצורה שונה. בחלק מהסצנות הצילום דרמטי והפסקול קודר, לעומת זאת יש סצנות עם צילום חמים ושמח ועם פסקול קאנטרי מאופק, שקט ונעים. הנגטיב הזה מייצג את ההבדלים בין קוגבורן כשהוא מתייחס אל הילדה לבין קוגבורן כשהוא עוסק בעבודה שלו, שכיאה לרוצח שכיר - היא לרצוח אנשים.
את אותו קוגבורן מגלם ג'ף ברידג'ס שידוע בעיקר בשל תפקידו בסרט אחר של האחים כהן הלוא הוא סרט הפולחן המפורסם "ביג לבובסקי". ברידג'ס כבר השתנה והזדקן מאוד מאז גילם את הדוד באותו סרט אהוב, והדמות שלו, כמו כל הדמויות שלו בשנים האחרונות היא הרבה יותר מורכבת, קשה לפיצוח ומעניינת. המבטא הדרומי המטרף שלו, ביחד עם הגבריות המצ'ואית שלו הפכו את תצוגת המשחק שלו לאדירה ואת המועמדות שלו לאוסקר למוצדקת.
שחקנית נוספת שזכתה למועמדות לאוסקר על תפקידה בסרט היא היילי סטיינפלד שמגלמת את מאטי רוס. כמו הדמות שהיא משחקת גם סטיינפלד עצמה הייתה רק בת 14 שהסרט צולם, מה שהופך את ההופעה הקשוחה והתמימה שלה למפליאה עוד יותר. כבר צפינו בעבר בילדים שמספקים הופעות נהדרות, אבל כשמדובר בסרט שמיועד למבוגרים הסיפור הוא אחר לגמרי. סטיינפלד מצליחה לטפס מעל כל הגדרות שמאפיינים שחקנית בגיל כה צעיר וההופעה שלה נהדרת לא רק יחסית לגילה, אלא פשוט נהדרת.
שחקן המשנה הבולט ביותר (וגם אחד מהבודדים) בסרט הוא מאט דיימון שממשיך להרחיב את הפילמוגרפיה שלו ולבחור בדמויות מסקרנות שלא דומות לשום דבר ממה שגילם בעבר. איש החוק לביף מתחיל את הסרט כמתנשא ויהיר אבל במהירות נמס באווירת הביחד שאופפת את הסרט, ודיימון, עם החצי חיוך הממזרי שלו פוגע ישר בלב.
האחים כהן לא הוציאו את אחד מסרטיהם הטובים ביותר, וכנראה שהשיא שלהם הרבה מאחוריהם וכבר לא ישוחזר שוב. אבל התסריט שלהם כתוב חכם ומדויק גם אם הרעיון המרכזי שלו כבר שחוק והסרט מבוים בצורה מעניינת מאוד בעיקר סצנות האקשן שלא מנסות להיות סוחפות ולעתים הן אפילו קצת זקנות וחורפיות מדי, אבל הן תמיד ריאליות ומסוגננות, כך שגם בתור סרט אקשן מדובר בסרט טוב.
מה שעוד היה חסר בסרט הוא קצת יותר רגש שהופיע בסרט בכמויות די קמצניות והתבלט רק בסוף הסרט. גם מסר קליל לא יכול היה להזיק, אבל האחים כהן התרכזו יותר בסיפור עצמו ולא באיך הוא מתבטא.
עם כמה מועמדויות יותר מדי לאוסקר ובאז לא מוצדק, ניתן לחשוב כי מדובר ביצירת מופת למרות שזה רחוק מלהיות נכון. שמו של הסרט הוא אולי "אומץ אמיתי" אבל האחים כהן לא הראו שום אומץ. איכשהו, זה עדיין עובד.
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
מלך האריות (1994)
אז אחרי שצפיתי בכמה פרקים בסדרה החדשה והחלשה של דיסני "משמר האריות", התחלתי לחשוב שאולי "מלך האריות", הסרט המיתולוגי שעליו מבוססת הסדרה לא גדול כמו שזכרתי אותו. אבל לא היו הפתעות – טעיתי.
"מלך האריות" הוא עדיין סרט שמהווה דוגמא ומופת לכל סרט מצויר שיצא אי פעם. יצירת מופת זאת גם מילה שמתארת עד כמה שהסרט הזה מושלם וגאוני. זהו ללא ספק הסרט המצויר הטוב ביותר אי פעם בהפרש ניכר מהאחרים.
הסרט עורר לאורך השנים לא מעט סערות על העלילה הכביכול "גזענית" שלו, על העובדה שכתוב "sex" בשמים באחת הסצנות, על הניסיון הלא מוצלח להפוך את המחזה "המלט" לסרט ילדים, על ההעתקה מ-"קימבה האריה הלבן", על השיר "the lion sleeps tonight" שהתנגן בשיר בלי אישור זכויות עוצרים ועל מה לא בעצם?
אבל מה שמשותף לכל הסערות הללו הוא שבסופם לכולם היה ברור שהסרט הזה הוא עדיין יצירת מופת, אבל לא משנה מה, אנשים תמיד ינסו להפיל את מי שבמקום הראשון, שמקרה של סרטי האנימציה זה כמובן "מלך האריות".
הסיפור הנצחי והכה מפורסם עוקב אחרי סימבה, אריה צעיר שחולם על הרגע שבו יהפוך למלך של צוק התקווה. דודו סקאר מקנא לו מאוד וכועס על זה שמופסה, אחיו הגדול נבחר להיות המלך ולא הוא, מה שמניע אותו לשתף פעולה עם הצבועים וביחד להרוג את מופסה, להבריח את סימבה ולהיות השולט היחידי בצוק התקווה.
בינתיים סימבה חי עם סוריקטה וחזיר יבלות העונים לשם טימון ופומבה. סימבה אוהב את דרך החיים חסרת הדאגות שלהם (האקונה מטטה כמובן), אבל קול מהעבר מחזיר אותו למציאות ומזכיר לו שהוא זה שצריך לשלוט בצוק התקווה. וכאן סימבה עומד בפני דילמה מוסרית קשה, האם להמשיך לחיות את חייו או להציל את אנשיו ולחזור אל צוק התקווה.
העלילה שנשמעת בפעם הראשונה כלא מתאימה לילדים מתגלה כאחת העלילות היותר מורכבות, חכמות ומוסריות שנכתבו לילדים אי פעם. התסריט לא הסתפק רק בלבנות סיפור אגדי וגם יצר דמויות שכל אחת מהן היא קאלט בפני עצמה. סימבה, גיבור הסרט שמתחיל כילד קטן ומסיים כאריה בוגר ואמיץ, מופסה, שהוא דמות האבא האולטימטיבית והנכונה ביותר שנוצרה בכל העידן הקולנועי, סקאר, שהוא הנבל האהוב והמפורסם ביותר מכל סרטי דיסני, טימון ופומבה, שזכו יותר מאוחר לשלושה סרטים בכיכובם ונראים במבט ראשון אידיוטים, והם אכן כאלה, אבל ככל שמתבגרים מבינים שתפיסת החיים שלהם מעוררת הערצה.
בדרך כלל הדיבוב האמריקאי והמקורי עדיף בהרבה על העברי אבל במקרה הזה, זה פשוט לא נכון. הדיבוב העברי מושלם והצליח לייצר משפטים שהפכו לציטוטים אהובים כמו "יחי המלך החדש" ו"בשבילך אני מר חזיר".
את סקאר מדובב השחקן הישראלי אלי בורנשטיין ("הלהקה") ואני חייב להודות שבכל פעם שאני רואה אותו בטלוויזיה אני מיד נזכר בקולו האימתני והמאיים של סקאר. את סימבה (הבוגר) מדובב אלון אופיר בפשטות פנטסטית, הדמות של סימבה היא דמות שקטה, טובת לב ולא מתלהמת וככה בדיוק גם הדיבוב שלה. את טימון מדובב תומר שרון בצורה אגדית, את פומבה מדובב עמי מנדלמן (שמדובב גם את מר קראב מ-"בובספוג") בצורה הורגת מצחוק ולא שכחתי את מופסה שעל הדיבוב שלו חתום אמנון מסקין ז"ל שהקול הנוגה והמלטף שלו הופך את הדמות של מופסה לאבהית ורגשית.
על הפסקול של הסרט חתום האנס זימר שהוא כנראה מלחין הפסקולים הטוב ביותר אי פעם. הפסקול של הסרט, שלפעמים מרגש ונוגע ולפעמים אפריקאי וקצבי - הוא יצירת מופת בפני עצמו. ביחד איתו, על השירים חתום אלטון ג'ון, שהפך את הסרט לאחד מהסרטים המוזיקליים הטובים בכל הזמנים. כל שיר בסרט הוא פנינת ילדות יקרה ואין אף רשימה של "שירים מסרטים" שבה אין לפחות שני שירים מסרט הזה. חלק מהשירים מרגשים ("אהבה יש באויר", "גלגל החיים") חלקם מצחיקים ("משתגע כבר מלך להיות", "האקונה מטטה") אבל כולם בלתי נשכחים.
"מלך האריות" במימדיו הוא הרבה יותר מסרט מרגש עד דמעות עם אנימציה מרהיבה והוא לא סתם סרט מצחיק שפונה אל ילדים ומבוגרים באחד, הוא סרט רגיש וחריף שיהיה אידיאלי בכל תקופה. אלו שזכו לראות את הסרט כילדים (כמוני למשל) הרוויחו בענק גם כי הסרט לימד אותם כמה שסרטים יכולים להיות חזקים וקסומים וגם כי הסרט מלווה אותם מהילד שהם אל המבוגר שיהיו.
מה עוד נשאר להגיד: תודה לכל מי שהיה שותף ביצירה הזו. נפגש לא בעוד הרבה זמן, שאצפה בה שוב.
ציון: 10/10
  לפני 4 שנים
קצה המחר (2014)
לטום קרוז לא נמאס לשחזר את הדמות הידועה שלו. אותו סוכן כריזמטי ומעורר הערצה הוא, בשנים האחרונות, הדמות היחידה שטום קרוז משחק. הדבר יכול לפגוע בקריירה של טום קרוז ובתוך כמה שנים להפוך אותו לכוכב אקשן עם לקסיקון משעמם כמו סטיבן סיגל. אבל השוני המשמעותי הוא שהסרטים של טום קרוז פשוט טובים ומסוגננים יותר. "קצה המחר" הוא עוד דוגמא מצוינת לאחד מסרטי האקשן החכמים והמיוחדים שטום קרוז מככב בהם.
בסרט הזה קרוז מגלם את קייג', קצין אמריקאי מעוטר שבשל פלישת חייזרים לכדור הארץ, נאלץ לחזור לשדה הקרב בדרגת טירון. אבל בכל פעם מחדש הוא נהרג בשדה הקרב וחוזר מחדש לאותו הבוקר שבו הוא התעורר לראשונה בבסיס. במהלך הקרבות הוא מוצא את ריטה (אמילי בלאנט), חיילת מפורסמת שסבלה בעבר מבעיה זהה לשלו והוא מבין כי רק העובדה שהוא יודע את העתיד היא זו שיכולה להעניק לכדור הארץ את הניצחון במלחמה על החייזרים.
טום קרוז מספק בסרט הופעה שמזכירה מאוד את אית'ן האנט, אותו סוכן מפורסם מסרטי "משימה בלתי אפשרית", אבל טום קרוז מתגלה בעובדה שהוא כמו נעלי "אולסטאר", הנעל שלא נעלמת ורק משווקת את עצמה מחדש בכל כמה שנים, כך גם טום קרוז, לא נעלם ולא צריך להתקאמבק, רק לשחק בסרטים שיותר מתאימים לתקופה, וככה הוא שומר על כוכבות נוצצת כבר למעלה מ-30 שנה ברציפות.
לצידו משחקת אמילי בלאנט בתפקיד ריטה, החיילת האמיצה שמשתפת פעולה עם קייג'. הדמות הבנאלית הזו רחוקה שנות אור מהדמות האדירה והמורכבת ששרליז ת'רון גילמה ב-"מקס הזועם: כביש הזעם" שגם אם היא דמות של בחורה שמשתפת פעולה עם הגיבור. האמנם, ההופעה של אמילי בלאנט אכן משכנעת וטובה, אבל הדמות לא מייצרת מצבים יותר מדי מעניינים או מפתיעים. דמותה של ריטה אגב, עושה שירות טוב לפמיניסטיות. חבל שפה היתרונות שלה מתחילוות ונגמרות.
אם זאת, הסרט כסרט אקשן הוא באמת מעולה. הבמאי דאג לימן (סדרת "ג'ייסון בורן"), לא עוצר באדום ומייצר סצנות אקשן מקצועיות, מהודקות וסוחפות. אין בסרט אף סצנת אקשן פחות טובה ואכן, הפסקול העוצמתי והחזק, הוא סוחף ולוקח את עצמו ברצינות בדיוק כמו הסרט עצמו. גם הצילום חד ומדויק ומראה עד כמה שהסרט מקצועי.
לימן מביים את הסרט בצורה קצבית ותמוהה בדיוק כמו שסרט מד"ב צריך להיות ולא נותן לצופה זצן להתעמק במה שהוא ראה הרגע. באיזשהו שלב נהיה כבר די מתיש לראות איך קייג' מתעורר כל פעם באותו הבוקר, בעיקר בשל העובדה שלימן נותן לצופה את אותה ההרגשה שמרגישה הדמות הראשית, שבמהלך הסרט חווה המון תהפוכות.
גם התסריט שחתומים עליו בין היתר כריסטופר מקווארי (שזכה באוסקר על "החשוד המיידי") וג'יז בוטרוורש ("ספקטר") משתלב בצורה נהדרת עם האקשן. הרעיון המרכזי של התסריט נפלא, והיחס של דאג לימן כלפיו רציני ומכובד. בנוסף, לאקשן בסרט יש משמעות אמיתית ויפה ולא מדובר בסתם עוד תירוץ לייצר עוד ועוד אקשן, ובאמת יש בסרט המון רגעים שהם לא רק אקשן. הדיבורים האלה לפעמים מרתקים, כמו בסצנות עם ד"ר קרטר, אבל לפרקים גם מרדימים.
הסרט מזכיר מאוד את "דוח מיוחד", סרט אקשן-מד"ב של סטיבן שפילברג שגם הוא בכיכובו של טום קרוז. העלילה על ידיעת העתיד די דומה בשתי הסרטים, אבל אם כמה שדאג לימן הוא במאי מוכשר, הוא פשוט לא ברמה של שפילברג, שהפך את "דוח מיוחד" ליצירה פילוסופית ומבדרת בעלת אופי מסתורי. לעומתה, "קצה המחר" מזכיר יותר סרט יומית מאשר את פצצת האקשן שהוא באמת.
אבל אם כמה שלכלכתי, "קצה המחר" הוא לחלוטין סרט טוב. בשלב מסוים הסרט מפסיק להפתיע ונופל לכמה קלישאות, אבל כסרט אקשן קיצי הוא שונה מאוד משאר סרטי האקשן שאתם מכירים, והוא יותר ממומלץ.
נ.ב. שימו לב שבתחילת הסרט, ממש בדקה הראשונה, מראים מהדורות חדשות מכל העולם ולכמה שניות גם דני קושמרו ודני דבורין מופיעים במהדורה של חדשות 2.
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
עדיין אליס (2014)
"עדיין אליס" הוא מסוג הסרטים שהשחקנים שלהם הופכים אותם למה שהם. גם הסיפור המרגש והבימוי הנוגע לא מצליחים להרים את הסרט כמו כמו שהשחקנים הראשיים מצליחים.
סרטם של צמד הבמאים/תסריטאים ריצ'ארד גלאטזר ו-ואש ווסמורלנד-אי עוסק במחלת האלצהיימר, אבל לא בצורה קשה ומדכאת ומזכיר לפעמים את היחס של הסרט "50/50" למחלת הסרטן, רק שזה היה סרט קומי ובשונה ממנו, "עדיין אליס" הוא סרט דרמטי בהרבה, אבל לא פחות אופטימי וחיובי.
הגיבורה של הסרט היא אליס, מרצה לבלשנות באוניברסיטה שחוגגת 50 לחייה. היא נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים בוגרים. דווקא בתקופה שבה נראה שחייה מושלמים מתגלה אצלה זיהוי מוקדם של מחלת האלצהיימר שמובילה אותה לאחת התקופות הקשות בחייה.
בגילומה של ג'וליאן מור המדהימה, אליס היא אישה נחמדה, לא גדולה מהחיים, אבל אחת שקשה שלא להתחבר אליה. מור מוכיחה שכדי להכאיב ולרגש לא צריך להרכיב דמות חזקה ומלאת אמוציות ושגם בשקט, בצניעות ובטוב לב אפשר להרכיב דמות אדירה. כל אחד מעשרות הפרסים שהיא גרפה הגיע לה ללא ספק.
בדיוק כמו המשחק של ג'וליאן מור, כך גם מבוים הסרט – לא בועט או מזעזע אבל צנוע, נוגע ורגיש. צמד הבמאים מצליחים להראות עד כמה שמחלת האלצהיימר קשה וגורמת לסבל נורא גם מבלי לזעזע. הם לא מחפשים להיכנס לפינות שיהפכו את הסרט למסעיר או כואב ומציגים את המחלה כדבר יותר עצוב מאשר מפחיד.
הצמד בוחרים לצלם את רוב הסרט בלוקיישן יפהפה. ידוע שחוף ים הוא דבר שקט ומרגיע, אז לצלם את הסרט בבית על הים רק מראה עד כמה שהסרט רגיש.
באותו הלוקיישן - שפת הים – מופיעים הדיאלוגים המרתקים והמקסימים ביותר בסרט, כמו השיחה בין אליס לבעלה ברגע שהמחלה מתגלה או הדיאלוג המופלא בין אליס לביתה הכועסת שבו היא מלמדת אותה על חייו של הפרפר. נשמע קיטשי, אבל ברגע האמת מדובר בסצנה קסומה.
בכלל, התסריט של הצמד מתגלה כמוצלח. זה לא רק הדיאלוגים המקסימים, אלא גם הנאומים המרגשים והקפיצה המהירה בין כמה חודשים בסרט כל כמה סצנות, הפכו את התסריט לפנינה מרגשת ואת הסרט לאידיאלי לעוד המון זמן.
את הסרט מוביל בתפקיד הגברי הראשי האחד והיחיד אלק בולדווין. אחרי שבשנים האחרונות התבזבז בתפקידי משנה קטנים בסרטים לא רציניים כמו "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" או "אלוהה" אבל בסרט הנוכחי הוא חוזר לגדולתו ומציג יכולות משחק נהדרות. הוא מגלם את ג'ון, בעלה האוהב של אליס, הדמות שלו באה כדי להראות שהסובבים של אליס סובלים מהמחלה לא פחות ממנה וההופעה של בולדווין פשוט מרגשת.
מי שפחות בלטה לטובה מבין השחקנים היא קריסטן סטיוארט ("דמדומים"), ברור לכולם שהיא יודעת לשחק, היא כבר הוכיחה זאת לא מעט בעבר, אבל לאורך כל הסרט היא לא משנה פרצוף אפילו פעם אחת. נכון שהיא מגלמת את הבת הקצת יותר מרדנית וכעסנית, אבל בשלב מסוים היא הייתה צריכה טיפה לשחרר את הרגל מהגז ולהתרכך קצת, אבל היא בחרה להישאר עם אותו פרצוף-תחת, וחבל כי דמות טובה פוספסה.
לא כל סרט שעוסק במחלה קשה צריך להיות חזק. זאת נקודת ההנחה הגאונית שאיתה גלאטזר ו-וווסמורלנד יצרו את "עדיין אליס", סרט לא חזק, אבל מקסים, רגיש ומרגש שבלי להתכוון הופך לקלאסיקה בהתהוות. חוץ מזה שג'וליאן מור מספקת את הופעת חייה, אז איך אפשר להגיד לא?
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
מחוברים לחיים (2011)
בדומה לרוב הצופים הישראלים – גם אני לא חובב סרטים זרים. קשה לי עם סרט שהשפה שלו היא לא עברית או אנגלית, אבל יש סרטים שהם מעל זה. כזה הוא "מחוברים לחיים", לא רק הסרט הזר המצליח ביותר בישראל ואחד המצליחים אי פעם, אלא פשוט סרט נדיר ביופיו שהוא חובה לכל אדם.
הסרט עוסק במערכת היחסים המדהימה שנרקמת בין פיליפ (פרנסואה קלוזה), אריסטוקרט צרפתי שסובל משיתוק לדריס (עומאר סיי), המטפל שלו, שרק זה עתה שוחרר ממאסר של חצי שנה.
למי שהעלילה נשמעת לו קצת מוכרת זה רק משום שהסרט קדם להרבה סרטים אחרים שיצאו אחריו ביניהם "ללכת בדרכך" שהיה אחת מההצלחות המפתיעות של 2016.
ברור שבהתחלה היו חששות משני הצדדים, דריס בא רק כדי להחתים את הכרטיס שלו שיוכיח שהוא אכן בא לריאיון, אבל הוא מצא חן בעיני פיליפ שתחילה לא האמין שהוא יחזיק שם מעמד יותר משבועיים. וכך, שני אנשים משני קצוות העולם מגיעים למצב שבו הם מעבירים יחד ימים שלמים. מסוג הסיפורים שקשה להאמין שמבוססים על סיפור אמיתי.
התסריט המדהים נכתב על ידי אוליביה נקש ואריק טולדנו שגם ביימו. באמת שקשה לתאר את הגדולה של התסריט. קשה לתאר איך הוא מעביר באיטיות את הרגעים הקשים ומתבל אותם בהומור יוצא מהכלל. אין אדם שהסרט הזה לא יתאים לו, מילד ועד זקן, הסרט חוצה גילאים.
צמד הבמאים הצרפתיים לא בוחרים בקלישאות קולנועיות של רגש – הצילום בסרט מאוד קצבי ומיוחד והפסקול השקט מרגש, אבל לא מדובר בפסקול מהסוג שמנסה לגרום לדמעות לצאת, ולא שהן לא יצאו, כי הן בהחלט כן. זה פשוט היה טבעי יותר ולא סחיטת דמעות מצד הבמאים.
השחקן הפנטסטי עומאר סיי שבזכות הסרט רשם לעצמו קריירה מוצדקת של שחקן הוליוודי מן המניין מספק הופעה מדהימה בתור דריס. הביטחון והאהבה של דריס הפכו את הדמות שלו למורכבת ומרתקת. התסריט בנה דמות של אדם קשה יום שעבר הרבה בחייו אבל עומאר סיי בחר לציין את זה רק כעל הדרך ולחייך כמה שיותר. הסיבה העיקרית שבגללה הסרט נחשב כדרמה קומית ולא רק כדרמה היא ההופעה שלו. היחס שלו כלפי התרבות של פיליפ מוביל לאין ספור רגעים הורגים מצחוק. גם בדיחות על השיתוק של פיליפ לא מאחרות להגיע, אבל הדרך שבה צמד הבמאים מציגים אותן הופכת אותן לרכות יותר, אפילו לקצת עצובות, ההרגשה שהן מעבירות היא שאם אתה לא יכול לשנות את המצב, לפחות תצחק עליו.
אבל הדמות של דריס כמובן לא תהיה שווה כלום בלי הכימיה המדהימה שלו פיליפ, אותו מגלם השחקן הצרפתי הוותיק פרנסואה קלוזה. ההופעה שלו לא פחות אדירה מזו של עומאר סיי ואולי אפילו טובה יותר. הטבעיות שבה קלוזה מטעין את הדמות של הזקן האומלל בשפע של שמחת חיים ורוח צעירה, ראויה להערכה.
מרגש לראות איך אנשים משני קצוות התרבות - אריסטוקרט מיליונר ועבריין קשה יום - מתחברים האחד לשני. אבל מה שיותר מרגש הוא לראות איך הם נהפכים דומים זה לזה. בתחילת הסרט כל אחד מהם לועג לתרבות של האחר, אבל ככל שהסרט מתקדם והקשר בין השניים מתחזק כל אחד מהם למד להבין וליהנות מהתרבות של השני. בין אם מדובר בלהתחיל לצייר ובין אם בלהתחיל לעשן.
יש הרגשה חזקה כי ברגע שדריס ופיליפ נפגשו הם למדו לחיות מחדש. כל אחד מהם נגלה לעולם שלא הכיר לפני כן והם לימדו אחד את השני דברים שלא היו לומדים באף מקום אחר.
סצנת הפתיחה שבה דריס ופיליפ נוסעים ברכב ומשקרים לשוטרים בקשר למהירות הנסיעה שלהם - חמודה, אבל כשהיא חוזרת על עצמה בסוף הסרט היא הרבה יותר מובנת ולמרות ששום דבר בה לא משתנה, היא נהפכת לעצובה יותר, בעיקר כי מבינים מה הדבר שהוביל אליה ולמה הצמד מתכוונים בשיחה שלהם, שמתגלה כהרבה יותר רצינית.
אם יש דבר שממש קל להגיד על "מחוברים לחיים" זה שהוא סרט חובה. חובה לראות עם המשפחה, עם החברים, עם בת הזוג או עם כל אחד אחר. זה פשוט לא משנה, פשוט תראו את הסרט.
קשה לחשוב על משפט שיסכם את היצירה האדירה הזו במשפט אחד, אז במקום לשבור את הראש אני פשוט אתן את המשפט שהיה על הכרזה של הסרט בישראל: - "הקומדיה שתחבר אתכם לחיים".
אל תחמיצו!
ציון: 9/10
  לפני 4 שנים
חוצן במבחן (2006)
כמו תמיד לפני כל סרט של פיקסאר יש סרט קצר. "חוצן במבחן" הוא הסרט שהוקרן לפני "רטטוי", אחד הסרטים הטובים של פיקסאר ובכלל אחד מסרטי האוכל הטובים בכל הזמנים. לעומתו, "חוצן במבחן" הוא אחד הסרטים הפחות טובים של פיקסאר ואולי אפילו הסרט הקצר הגרוע ביותר של החברה עד כה.
פיקסאר כבר הספיקו לייצר סרטים על מפלצות, על צעצועים, על עכברים, על חרקים, על עננים, על מכוניות ועל עוד אין ספור דברים. על חייזרים הם עוד לא עשו כלום, מה שישירות מעלה את הציפייה לסרט. אותה ציפייה שמתרסקת במהירות.
העלילה כמו השם, עוקבת אחרי חייזר צעיר שעושה מבחן, בו הוא צריך להוציא בן אדם מביתו דרך החלון ולהכניס אותו לתוך החללית כשהוא משתמש במאות הכפתורים שמפעלים את החללית.
הסרט משעשע, אבל הרבה הרבה פחות משאר הסרטים הקצרים של פיקסאר. הוא גם הרבה פחות חכם, הרבה פחות צבעוני והרבה אבל הרבה פחות נוגע.
אם תשוו את הסרט ל-"פרסטו" או ל-"מעונן חלקית", לא תאמינו בכלל ש-"חוצן במבחן" הוא סרט של פיקסאר. איפה המסרים הילדותיים שפיקסאר כל-כך אוהבים? איפה המקצב הגבוה? איפה הסרט בכלל? מה שראיתי זה סרטון הדרכה של חברת הרישוי.
האנימציה כיאה לפיקסאר טובה ומרשימה, אבל זה רחוק מלהספיק. בטח אחרי שפיקסאר הרגילו אותנו לרמה אחרת.
"חוצן במבחן" הוא לא סרט נורא (אל תגזימו, בכל זאת פיקסאר), אבל הוא לא מספיק טוב. חבל שפיקסאר הרסו לעצמם את השם המושלם.
ציון: 5/10
  לפני 4 שנים
מסע של מאה צעדים (2014)
פעם בהמון זמן קורה שסרט קטנטן עם עלילה די בנאלית מצליח להתעלות ברמתו על הסרטים הפומפוזיים ובעלי התקציב המפוצץ. ככה בדיוק הסרט "מסע של מאה צעדים", סרט קטן, רגיש ומדויק שבלי יותר מדי הרשמות יומרניות רושם את אחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות.
באחד הכפרים של הודו, משפחה שניהלה מסעדה קטנה איבדה בשריפה שפרצה במקום את אם המשפחה ואיתה גם המסעדה עלתה בלהבות, מה שמאלץ את המשפחה ההודית הקטנה לנסוע לדרום צרפת ולהתחיל שם מחדש. האתגר שעומד בפניהם הוא שבדיוק מול המסעדה ההודית שפתחו קיימת מסעדה ותיקה ומסורתית שמחזיקה בכוכב מישלן.
הבמאי לאסה הסטרום שמזוהה עם סרטים קטנים ומתוקים שכאלה הוא ללא ספק האיש המושלם לביים סרט כזה. הוא כבר יצר בעבר את יצירת המופת "האצ'יקו" ואת הסרט המעולה "שוקולד", כך ש-"מסע של מאה צעדים", אם כמה שהוא סרט מצוין, יהיה לא יותר מפסיק בפילמוגרפיה שלו.
הסטרום מביים את הסרט בדיוק כפי שהוא יודע – בצורה מענגת. הוא לא מנסה לייצר סרט בועט כך שהפסקול והצילום, הכל נעשה בחום ובנעימות, אל מול רקע הנופים הקסומים של צרפת. הסטרום מקפיד לשמור על האווירה הקלילה והענוגה ששוררת על הסרט ומצליח להפוך מצבים פשוטים למרגשים מאוד ועם זאת להכניס לסרט גם קצת הומור.
עד לנקודה מסוימת בסרט נראה כי מדובר בסרט רגוע ונינוח שלא יצליח להסעיר או להפתיע, אבל תקרית גזענית שמתרחשת באמצע הסרט הופכת את הקערה על פיה והסרט מתגלה כהרבה יותר חזק מהמצופה.
השחקן ההודי מאניש דייל מגלם את חסן, הילד הבכור מהמשפחה ההודית שגם עובד כשף של המסעדה המשפחתית. אין ספק כי מדובר בתגלית מרשימה, שחקן שכמעט איש לא שמע עליו מוביל סרט לא פשוט במצבור הרגשי שלו ועושה זאת בהצלחה. הכימיה שלו עם השחקנית הצרפתייה שרלוט לה בון שמגלמת את מרגריט, טבחית מתחילה מהמסעדה המתחרה – מרגשת. גם עליה בדומה לדייל כנראה שנשמע בעתיד הלא רחוק.
אבל מי שלגמרי גונבים את ההצגה בסיום הסרט הם הלן מירן, מנהלת המסעדה הצרפתייה ואום פורי, מנהל המסעדה ההודית ואב המשפחה. יחסי השנאה המרים ביניהם מניעים את רוב הקונפליקטים בסרט, אבל בסיומו של הסרט מרגש לראות איפה הם התחילו ואיפה הם סיימו.
הסרט מציג המון את התרבות ההודית החמה לעומת הצרפתית הקרירה והמרוחקת, והלונג שוטים שמראים בצילום אחד את שתי המסעדות משווים בין הפאר של המסעדה הצרפתית לעומת הזילות של המסעדה ההודית. אבל התסריט מנסה דווקא לא להרחיב את הפער, אלא לעשות את הפעולה ההפוכה ולהראות כמה שבסופו של דבר כולם שווים.
מכירים את זה שאחרי הרבה זמן שלא הייתם בבית הדבר היחיד שבא לכם זה את האוכל של אמא? זה בעצם המסר המרגש של הסרט – אין כמו בבית. ההצלחה והשפע הם טובים ומועילים אבל לא מהווים תחליף לבית, שהוא הדבר שמניע אותנו.
סוף הסרט מאוד מרגש, אבל לא מרגש במובנים של איזה יופי, אלא מרגש במלוא מובן המילה. כל-כך מפתיע וכל-כך מחמם את הלב.
כמו "ניחוח אישה" סרטו המיתולוגי של אל פאצ'ינו, "מסע של מאה צעדים" הוא מסוג הסרטים שבסיום הצפייה בהם אתה מרגיש פשוט טוב עם עצמך וכל מה שבא לך הוא להמשיך ולחשוב על כמה שהסרט ענק.
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
מסיבת נקניקיות (2016)
סת' רוגן כבר הספיק ליצור סרטי סטלנים מהמון סוגים: אקשן ("פיינאפל אקספרס"), רומנטיקה ("הדייט שתקע אותי") ואפילו נגיעות אימה ("סוף"). אבל יש ז'אנר אחד שאליו עד לרגע זה הוא עוד לא הגיע: אנימציה.
כבר הרעיון של הסרט לא נשמע טוב כל-כך – סרט אנימציה גס ובוטה שפונה רק למבוגרים ועוסק במצורי מזון שחיים, נושמים והולכים על שתיים. אבל תודות לתסריט המטומטם/חכם הרעיון התממש ונוצר סרט מצחיק למדי עם המון דילמות אנושיות.
סת' רוגן הצליח לגייס לחיכו את כל הצוות הקבוע שלו. התסריטאים קייל האנטר ואריאל שפיר כותבים את הסרט ביחד עם רוגן ואוון גולדברג, השותף הקבוע שלו. את הסרט מביימים במאיי האנימציה גרג תיארנן (שהיצירה המוכרת ביותר שלו "עיר הקטרים" שונה מאוד מהסרט הנוכחי) וקונרד ורנון ("שרק").
גם צוות המדבבים כולל את אותו צוות ידוע של סרטי סת' רוגן: מלבד הוא עצמו בתפקיד הראשי, גם ג'ונה היל, ג'יימס פרנקו, פול ראד ודני מקברייד מדבבים פה. אליהם מצטרפים משחקני חיזוק שגונבים את ההצגה וכוללים את מייקל סרה שכרגיל מגלם את החנון, אדוארד נורטון בתפקיד בייגל יהודי וסלמה הייק בתפקיד טאקו לסבית.
כמו שב-"זוטרופוליס" הנהדר של דיסני לכל חיה היה אופי משלה, כך גם כאן לכל מוצר בסופר יש סוג של אופי משלו, מוצרי האלכוהול אוהבים לחגוג בלילות, המסטיק הגאון הוא פארודיה על סטיבן הוקינג וכו'.
העלילה עוקבת אחרי הנקניקיות שחיות בסופר ובטוחות שבני האדם הם ה"אלים" שלהם ושברגע שיקנו אותן הן יגיעו ל-"מעבר הנשגב" או במילים אחרות – עולם שכולו טוב. אבל בנקודת המפנה של הסרט נקניקיה בשם פרנק, מבינה כי כל מה שבני האדם רוצים זה בסך הכל לבשל ולאכול אותם ומנסה לשכנע את שאר חבריו המאמינים כי מדובר בשקר אחד גדול.
ההומור הסטלני של הסרט מצחיק לכל אורך הסרט אבל לא מתגלה כמשהו שעוד לא ראינו, אך ככל שהעלילה מתקדמת וממשיכה קדימה הסרט מתעלה על הסטלנות שלו עצמו, שובר שיאים וחוצה גבולות.
במהלך הצפייה נראה כי מדובר בסרט די מצחיק ולא ביותר מזה אבל כשמפעילים קצת מחשבה לאחר הצפייה מתגלה הסרט כאחד שנוגע בהרבה דילמות פילוסופיות: פרנק הוא המוצר היחיד בסופר שכבר לא מאמין באלים ושהוא מנסה לשכנע את ברנדה כי האלים לא אמיתיים הוא אומר לה שהיא לא יכולה לדעת כי מעולם לא ראתה אותם. אבל היא מצידה אומרת שזה עניין של הרגשה. לעוד מישהו הויכוח הזה מוכר?
בנוסף, ניתן לראות גם את הצורך האנושי של המוצרים להאמין במה שנוח להם כי גם אחרי שפרנק מראה להם הוכחות שבני האדם רוצים רק לאכול אותם הם עדיין מתקשים להאמין לו.
ותאמינו או לא, אפילו הסכסוך הישראלי פלסטיני מופיע פה. כשהבייגל היהודי והפיתה הערבייה שונאים אחד את השני רק בגלל הצדדים שבהם הם נולדו, למרות שפועל הם יכולים להיות חברים.
יכול להיות שבגלל שהסרט ניסה להיות קצת מהכל הוא בסופו של דבר פספס המון. הוא מנסה לשבת על המון ז'אנרים בו זמנית – קומדיה, פנטזיה, אנימציה כמובן, קצת אקשן ולרגעים נראה קצת כמו מותחן אימה שמראה מה בני האדם עושים למוצרי הסופר חסרי הישע.
אין ספק כי "מסיבת נקניקיות" הוא סרט מצחיק ממש והאווירה הסת' רוגנית השפיעה נהדר על הסרט. אבל במקום לקבל סרט שהוא מבריק ומטומטם בו זמנית, "מסיבת נקניקיות" הוא אכן סרט מטומטם אבל רחוק מלהבריק. למזלו, הוא עדיין מצחיק.
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
פוקהונטס (1995)
כילד זכרתי את החוויה שלי מהצפייה ב-"פוקהונטס" כדבר קסום, יכול להיות שזה מה שגרם לאכזבה שלי להיות כל כך גדולה.
הסרט לא השתנה. הסיפור, הדמויות, הפסקול והאנימציה – הכל נשאר כפי שהיה. כנראה שהבעיה היא בי. בשנים האחרונות דיסני וכל שאר חברות האנימציה שידרגו את הסרטים שלהם מאוד, כך שבימינו לסרט קטן כמו "פוקהונטס" אני לא בטוח שנישאר מקום.
העלילה הרומנטית של הסרט חביבה, אבל לא אחת מספיק חזקה כדי להחזיק סרט שלם. אם הסרט היה עוסק בחייה של הנערה האינדיאנית פוקהונטס בצורה יותר נרחבת, העלילה הייתה יכולה לתפוס משבצת משנה קטנה, אבל בטח ובטח לא להיות העלילה שעליה נשען כל הסרט.
העלילה עוסקת בפוקהונטס, נערה אינדיאנית תמימה שחיה עם השבט האינדיאני שלה ולא מכירה את העולם הגדול והמפותח. אונייה אנגלית מגיעה לחופי האי שבה חיה ומפרה את האיזון. מתחילה שנאה גדולה בין האנגלים לאינדיאנים שאותם האנגלים מכנים פראיים. ברקע פוקהונטס שומרת בסוד על סיפור האהבה שלה עם קפטן האונייה, בחור טוב לב בשם ג'ון סמית'.
קיימים היום סרטים כמו "הקול בראש" ו-"זוטרופוליס" שמכילים עלילות מאוד מורכבות ומאתגרות ולעומתם "פוקהונטס" נראה קצת כמו סרט סוג ב' שדיסני הוציאו איפשהו בשנות ה70-80. כיום גם סרטים שעוסקים בנסיכת דיסני מצליחים לגעת בקהל יעד רחב ובוגר יותר, קחו סתם כדוגמה את "לשבור את הקרח" או "פלונטר", למרות שאין בהם משהו יוצא דופן הם קסומים וסוחפים מספיק כדי לספק סרט באורך מלא.
מה שדווקא מפתיע הוא שבשנה שבה הסרט יצא (1995) דיסני כבר התחילו לייצר את יצירות המופת הידועות שלהם. "צעצוע של סיפור", יצא באותה שנה בשיתוף בין דיסני לפיקסאר ונחשב עד היום לאבן דרך בעולם סרטי האנימציה, ורק שנה לפני כן יצא "מלך האריות" – כנראה לנצח סרט האנימציה הטוב ביותר.
יש בסרט כמה רגעים שבכל זאת עושים את העבודה (בכל זאת, דיסני זה דיסני), הקשר בין מיקו, החבר הדביבון של פוקהונטס לפרסי, הכלב המפונק של מושל, מספק בצורה טובה וחמודה את האתנחתא הקומית בסרט.
המדבבים (בגרסה העברית שראיתי) מוצלחים למדי וכוללים בין היתר את ריטה בתפקיד פוקהונטס, יגאל שדה בתפקיד ג'ון סמית' וליאור אשכנזי בתפקיד קוקוהאם, הלוחם האמיץ לו פוקהונטס מיועדת להינשא. למרות שעל הנייר נראה שהגרסה האנגלית שכוללת את מל גיבסון וכריסטיאן בייל מוצלחת יותר, קשה לי להגיד שלא נהניתי מהדיבוב העברי והחביב, בעיקר בשירים.
ואפרופו השירים, אמנם לא מדובר בשירים בלתי נשכחים כמו ב-"מלך האריות" או "לשבור את הקרח", אבל כשיש לך בידיים קלף כמו ריטה, זמרת ישראלית אהובה ומפורסמת, כל מה שנותר הוא להקשיב וליהנות משירים נעימים שמתאימים בדיוק לאווירה הרכה של הסרט.
יש בכל זאת כמה רגעים קסומים שהם אלו שזכרתי מהילדות, ברובם פוקהונטס צופה בנוף המרהיב כשברקע הפסקול העדין ועפים לכיוונה עלים צבעוניים ויפים. כילד זה תופס אותך, כמבוגר אתה נהנה מזה, אבל מחפש משהו מעבר.
דיסני מוציאים בכל שנה כמה סרטי אנימציה מוצלחים, כך ש-"פוקהונטס" הוא סרט שבהחלט ניתן לוותר עליו. ילדות בגילאי 4-12 יתהפנטו מהדקה הראשונה ועד לאחרונה, לשאר הילדים עדיף לחפש עיסוק אחר.
ציון: 5/10
  לפני 4 שנים
לזרום עם זה (2011)
יש סרטים שכשהיוצרים שלהם ייצרו אותם הם כיוונו אל ורק אל הקהל ולא חשבו פעם אחת מה יגידו המבקרים. כזה הוא "לזרום עם זה", סרט מצחיק וחמוד שעשוי בדיוק מהחומר שמבקרי הקולנוע אוהבים לשנוא.
כבר בליהוק השחקנים הראשיים אפשר לראות עד כמה שאת יוצרי הסרט המבקרים פשוט לא מעניינים. אדם סנדלר, ככל הנראה הקומיקאי המושמץ ביותר בעולם, אפילו סרטים מדהימים כמו "קליק" נחשבים לחלשים רק כי הם יצאו תחת ידו. הוא השחקן הראשי בסרט.
לצידו משחקת ג'ניפר אניסטון, שנחשבת לחלוצה של הסרטים הרומנטיים סוג ב'. גם היא בדומה לסנדלר כבר הבריקה בעבר בתפקידים טובים שנחשבים לחלשים רק משום שיצאו תחת ידיה. והיא השחקנית הראשית בסרט.
אפשר להגיד שהדבר הנכון ביותר עבור מבקר קולנוע הוא לזלזל בצמד הזה שביד רמה מוביל את "לזרום עם זה", סרט שמן הסתם המבקרים לא אהבו.
העלילה עוקבת אחרי דני מכבי (אדם סנדלר), מנתח פלסטי שנוהג להסתובב עם טבעת הנישואים שלו גם לאחר הנישואים, כדי להרשים בחורות. העניינים מסתבכים כשהוא מתאהב במישהי שמתקשה להאמין כי הוא לא נשוי באמת, מה שמוביל אותו לבקש מקטרין, האסיסטנטית טובת הלב שלו (ג'ניפר אניסטון) שתעמיד פנים שהיא גרושתו הביצ'ית.
העלילה היא אחד הדברים הצפויים ביותר שראיתי, אבל היא עשויה בחן ובהומור קליל, כך שלא ניתן לקחת אותה ברצינות ורק ליהנות מהתוצאה הסופית.
ההומור של הסרט לא שנון או חד, אבל בילדותיות שלו הוא מצליח לעשות טוב על הלב, גם אם הוא לא מבריק. יש בסרט רגעים הורגים מצחוק כמו אלה שבהם אדי, בן דודו של דני מופיע ומציג את חוסר המזל הקבוע שלו. או בדיחה החמודה שבה הילדים של קטרין קוראים למספר 2 שלהם דוולין (צריך לראות כדי להבין).
ברוקלין דקר מספקת תפקיד משנה קטן, בתור בת זוגו הסקסית של דני. קשה לתת חוות דעת על התפקיד שלה כי כל מה שהוצג בו היה רק היופי שלה, אז אם לשפוט לפי זה: מושלם!
גם ניקול קידמן קופצת לתפקיד קטנטן בתור דוולין, החברה הרעה של קטרין מהקולג' (עכשיו הבנתם את הבדיחה לגבי המספר 2 – דוולין) בהופעה לא רעה בכלל.
אדם סנדלר בהופעה חביבה וחמודה של אדם טוב שרק מחפש למצוא אהבה, כדי לעשות את זה הוא מוכן קצת לסטות מהדרך, אבל מהר מאוד מצטער על זה. דרך אגב, בתחילת הסרט היופי שהיה בעבר סימן ההיכר שלו נעלם תודות לאף הענק שהיה לו. כמובן שברגע שהפך למנתח פלסטי הוא גם העלים אותו, אבל משעשע לראות את אדם סנדלר עם אף כל כך גדול. האיפור הצליח מאוד והאף נראה ממש אמיתי.
ג'ניפר אניסטון בתפקיד הקבוע שלה של האישה הרכה שמנסים לשנות ולהפוך לקשה יותר, אבל בסופו של דבר מבינה שאין כמו להיות היא עצמה. דמות שחוקה שתודות לכישורי המשחק הידועים של אניסטון, מצליחה לרגש כל פעם מחדש.
"לזרום עם זה" הוא לא הסרט הכי טוב של ג'ניפר אניסטון ורחוק מלהיות הסרט הכי טוב של אדם סנדלר, אך יחד עם זאת מדובר בסרט חביב, רומנטי וחמוד עושה טוב על הלב. טעון שיפור, אבל הסרט עדיין מומלץ.
ציון: 6/10
  לפני 4 שנים
שם קוד מ.ל.א.ך (2015)
אחרי 4 שנים של מנוחה, הבמאי הנערץ גאי ריצ'י שב לביים סרט אקשן בדיוק כמו שהוא אוהב ויודע. אחרי שבעבר כבר הוציא לאור סרטי פולחן שנחשבים ליצירות המופת של הז'אנר ("סנאצ'" לדוגמה), הוא הולך הפעם על כיוון אחר, סרט בריטי במובן המילה, שעוקב אחרי שני סוכנים בצורה הכי קלילה והומוריסטית שבה סוכנים הוצגו בקולנוע מאז סרטי ה-007 של פעם. ויחד עם זאת הסרט הוא לא פארודיה לרגע אחד.
העלילה של הסרט מתרחשת בשלהי שנות ה-60 בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. סוכן CIA בריטי ויהיר נאלץ בעל כורחו לשתף פעולה עם סוכן KGB רוסי שביניהם יריבות ארוכת שנים. כשהם שמים את היריבות והמתח בצד הם עובדים ביחד עם מכונאית רכב שאביה נעלם בזוג עשיר שמתכנן לייצר פצצות גרעיניות שעלולות להביא אסון לעולם.
את נפולאון סולו, סוכן ה CIAהבריטי מגלם הנרי קאביל בתפקיד חייו. ההופעה שלו כל כך יהירה, מלאת ביטחון ומחשמלת שקשה שלא להתענג מכל משפט שנון שהוא מוציא מהפה. ההופעה שלו רק מראה כמה שהוא מתבזבז בגילום סופרמן האנמי, לעומת הדמות הנהדרת שלו כאן.
את איליה קוריקין סוכן הKGB הרוסי מגלם ארמי האמר שטוען את הדמות שלו בקשיחות שמתערבבת המון פעמים עם רכות. הנרי קאביל הוא עדיין השחקן הטוב והבולט ביותר בסרט, אבל בלתי אפשרי לא לציין לטובה גם את ההופעה המסקרנת של ארמי האמר שבמהלך הסרט משנה את דעתו המון פעמים ומתאמץ לשים בצד דעות קדומות.
שחקנית נוספת שכיכבה בסרט (עם דגש על כיכבה) היא אליסיה ויקנדר שמגלמת את גאבי, מכונאית הרכב שמשתפת פעולה עם שני הסוכנים. ויקנדר זכתה באותה השנה באוסקר לשחקנית המשנה על הופעתה ב-"הנערה הדנית", למרות שעל "שם קוד מ.ל.א.ך" הגיע לה לא פחות. כבר מהסצנה הראשונה שבה גאבי מופיעה ברור לכולם שלא מדובר כאן בנערת ג'יימס בונד כי אם בדמות פמיניסטית של אישה חזקה שלא צריכה אף גבר לידה. במהלך הסרט שני הסוכנים מנסים בדרך משעשעת לפנח את גאבי, אך ללא הצלחה.
גאי ריצ'י מחזיר לסרט את האקשן של פעם: בלי אפקטים מפוצצים, בלי עשרות ניצבים שמתים אחרי שנייה ובלי רגעים דרמטיים. האקשן בסרט הוא אקשן מהנה, סוחף וקצבי שמצליח לשמור תמיד על קריצת עין מיוחדת.
הפסקול הקצבי שבוחר גאי ריצ'י מתאים בדיוק לשנים שבהן הסרט מתרחש. בנוסף לזאת, נעשה בו שימוש ממש חכם שלא לומר גאוני: ישנם בסרט סצנות אקשן שלמות שבהן אנשים יורים זה בזה, צועקים, צורחים והורגים זה את זה, אבל כל מה שהצופה שומע הוא את הפסקול האיטלקי והנוגה. האקט הזה בא לעתים לייצג את הביטחון המופרז של הסוכן סולו מול האויבים שרוצים להרוג אותו ולעתים בא לייצג את חוסר הידיעה של אחת הדמויות בסיטואציה.
התסריט שאותו כתב גאי ריצ'י לצד שותפו ליונל וויגראם שנון ומושחז. אין ספק כי הסרט מעוצב בסטייל שמעורר געגוע לאותן שנים. הסרט אמנם, לא הורג מצחוק, אבל כמעט כל שנייה בו, מלווה בבדיחה חדה ושנונה שזורקת אחת הדמויות. גם הדרך שבה צמד הסוכנים פותרים את הדילמות שעומדות בפניהם חכמות ומצליחות בפני עצמן לשמור על השנינות והקלילות של הסרט.
בנוסף, הצילום בסרט עושה בית ספר למי שלומד צילום ואין כמעט אף סוג שוט שלא נכנס לסרט ובצורה פשוטה ויפה. השוטים שלעצמם היו קצרים, קצביים וקולעים.
הסרט ערוך לכל אורכו כמו סרט של טרנטינו, שומר על עלילה קבועה ולינארית אבל מערבב בין הדמויות השונות והמצבים השונים. אפשר להגיד על הסרט שהוא סוג של שילוב מוצלח מאוד בין סרטי ג'יימס בונד של שון קונרי לבין סרטי טרנטינו.
ישנם מצבים קיצוניים שבהם סרט שהוא קודם כל סרט פאן קליל ומהנה, מדייק בכל מה שהוא עושה. כזה הוא "שם קוד מ.ל.א.ך" – לא סרט מושלם, אבל אין שום מילה רעה להגיד עליו. קליל, מצחיק, קצבי ויפה מכל בחינה אפשרית.
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
ספר הג'ונגל (2016)

אחרי ההצלחה המרשימה בסרט "סינדרלה" והפספוס המריר בסרט "מליפיסנט", דיסני ממשיכים במסורתם השנתית והופכים קלאסיקת ילדות ידועה לסרט לייב אקשן בוגר יותר, הפעם בדמות "ספר הג'ונגל".
הבמאי שנבחר לנהל את הפרויקט העצום הזה הוא ג'ון פבארו ("שף", "איירון מן") והוא מוכיח שהוא לחלוטין האיש המתאים ביותר. פבארו התבקש לספק סרט בוגר והתוצאה היא סרט אפל, חכם ומרשים. השאפתנות של פבארו מצליחה לספק את הסרט הכי מרשים חזותית שיצא מאז "אוואטר", מה שהופך אותו אוטומטית לאירוע קולנועי שעוד רבות ידובר עליו.
אם זאת שאין לי שום מילה רעה להגיד על הבימוי הנהדר של ג'ון פבארו, התסריט של ג'סטין מרקס ("לא נשבר") פשוט לא מתאים את עצמו לשאיפה של פבארו ושל דיסני - לייצר סרט בוגר עם עלילה מורכבת שיפנה לילדים ומבוגרים כאחד. התסריט מייצר עלילה מאוד דלה שרחוקה מאוד מהסרט המקורי, גם להגיד שלסרט אין עלילה בכלל זאת אפשרות שמתקבלת על הדעת. בשונה ממוגלי הנערץ מהסרט המקורי, כאן הדמות של מוגלי מאוד קלישאתית למרות ההופעה החביבה של ניל סת'י. גם דמותו של שירחאן, שבשונה מנבלים ידועים כמו סקאר מ-"מלך האריות" הוא פשוט רע. לא ברור מה המניעים שלו, לא ברור מה הפך אותו לרע, ברור רק שהוא הנבל בסרט. הדמויות היחידות שמצליחות קצת לצאת מהמסגרת הקלישאתית שהתסריט תוקע אותן בהן, הן בגירה הפנתר ובאלו הדוב, שמערכת היחסים השונה של כל אחד מהם עם מוגלי די מעניינת לעומת שאר הסרט.
אבל התסריט לא הסתפק רק בזה ומשלב שירים ילדותיים שבטח היו משתלבים נפלא בסרט המקורי, אבל בסרט הנוכחי, שהוא אפל, בוגר וחזק יותר, הם תקועים כמו עצם בגרון. שירים ילדותיים שכשלעצמם היו נשמעים לא רע אם הם היו חלק מקלטת ילדים, אבל השילוב שלהם בסרט ממש מביך.
דיסני ניסו לקחת קדימה את החלק הבוגר ולספק סצנות אקשן שמהם ייהנו בעיקר האבות שרואים את הסרט עם ילדיהם. אין ספק כי גם הן מבוימות יפה אבל מבוססות יותר מדי על "חוק התקפת אחד-אחד": ששירחאן נלחם בזאבים הם באו אליו אחד אחרי השני למרות שברור שאם 30 זאבים יסתערו על טיגריס אחד, גם אם הוא ממש חזק, הוא יובס, אלא אם הוא צ'אק נוריס כמובן.
למרות זאת, הסיבה שהסרט לא נכתב ממקום שלילי היא לא רק הבימוי והאפקטים אלא גם הדיבוב. המדבבים הבולטים ביותר היו אידריס אלבה שדיבב את שירחאן בצורה מצמררת וביל מארי שדיבב את באלו הדוב בצורה מתוקה. לצידם הפציעו גם בן קינגסלי – בגירה הכריזמטי, לופיטה ניונגו – ראשקה טובת הלב, כריסטופר ווקן – המלך לואי וסקרלט ג'והנסון הנחשית קא, שאמנם הופיעה בסרט רק בתפקיד קטנטן אבל הדיבוב הענק של ג'והנסון לגמרי גנב את ההצגה.
שלושת שוברי הקופות המרוויחים ביותר לשנת 2016 (נכון לכתיבת שורות אלו) הם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "זוטרופוליס" וכמובן "ספר הג'ונגל". שלושתם ביחד הכניסו למעלה מ-3 מיליארד דולר ברחבי העולם. מדובר כמובן בתופעה חיובית - דיסני הפכה לחברת ההפקה המצליחה ביותר בהפרש ניכר מיריבותיה האחרות, מה שיגרום לכולן להעלות את הרמה בסרטים והמרוויח העיקרי הוא אנחנו, הצופים, שיהנו מסרטים הרבה יותר איכותיים מבעבר.
יכול להיות ש-"ספר הג'ונגל" הוא הסרט הכי קיצוני שראיתי בחיי: הבימוי מדהים, האפקטים עוצרי נשימה, הצילום מצוין, הפסקול סוחף והדיבוב מושלם, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהתסריט חלש, השירים ילדותיים והאקשן עלוב. בשורה התחתונה, "ספר הג'ונגל" הוא סרט די נחמד שכיף לצפות בו אבל קשה לי להאמין שהוא יהפוך לאחד הקלאסיקות של דיסני. רק הזמן יוכיח.
ציון: 6/10
  לפני 4 שנים
משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים (2015)
הטריילר של "משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים" כל כך מבטיח ומושך שהוא נותן הרגשה שמדובר בסרט הגדול של השנה. אבל כשהסרט מתחיל מתברר שרוב רובו של הטריילר מציג את פתיחת הסרט, שהיא באמת מדהימה ושאר הסרט, לא מתעלה לאותה הרמה, אבל מספק את הסחורה וגם יותר מזה.
כבר שהסרט מתחיל ישנה סצנה אחת שללא ספק תיזכר לעוד המון שנים: טום קרוז, שידוע כשחקן שעושה את הפעלולים שלו בעצמו מוכיח למה אנשים טוענים שהוא מטורף - הוא נתלה על דלת של מטוס בעודו ממריא לשמים. לא מדובר בפעלולנים, באפקטים או בכל דבר אחר, אלא רק בשחקן טום קרוז, נתלה על דלת של מטוס ממריא. אני לא רוצה לצאת בהצהרות אבל יכול מאוד להיות שמדובר בסצנה הכי טובה/סוחפת/מרשימה בתולדות הסדרה.
בהמשך, הסרט לא שמר על הרמה האדירה הזו, אבל נשאר מהנה. הבמאי כריסטופר מקווארי (שזכה באוסקר על התסריט של "החשוד המיידי") מנסה לשמור על הקו שקבע בראד בירד בסרט הקודם, בסך הכל הוא מצליח במשימה שלו ומשאיר את הסרט מאוזן בין האקשן, הפאן והרצינות. הוא לא משאיר בסרט חותם כמו כמו שעשה בירד, אבל ביים את הסרט בצורה מספיק טובה כדי שהסרט יהיה קיצי ומהנה.
עלילת הסרט עוקבת אחרי צוות מב"א שנותר ללא עזרה מצד המדינה ויוצא להילחם בארגון הסוכנים המיוחדים ה-"סינדיקט", שמורכב מפעילים שבגדו במולדתם. או שבמילים אחרות, העלילה היא רק תירוץ לא רע בשביל לתת לנו עוד אקשן. ובכמויות.
טום קרוז בגיל 52 (!) ממשיך לגלם את אית'ן האנט בכריזמה לא פחות טובה משהייתה לו בגיל 30. הכימיה בינו לבין סיימון פג שממשיך לגלם את בנג'י מהסרט הקודם – נפלאה. החיבור ביניהם, של הפכים שהאחד לוקח ברצינות את המבצע והשני לעמותו, אדם מצחיק שנהנה מכל רגע, מייצר בסרט אווירה טובה ומשוחררת.
בדומה לשניהם, גם עבור ג'רמי רנר (הוקאיי "מהנוקמים") זה לא הסרט הראשון בסדרה אחרי שבסרט הקודם הוא הצטרף לצוות מב"א כסוכן מידע. בסרט הזה הוא פחות היה חלק מצוות מב"א ויותר היה עם אלק בולדווין שגילם את מנהל סוכנות הביון המרכזית בתפקיד שקטן על המידות שלו. היה מאכזב לראות שג'רמי רנר, פחות מעורב באקשן שהוא כל כך שולט בו ויותר מככב בצד הפוליטי של הסרט. בכלל היה מאכזב לראות שצוות מב"א של הסרט הקודם (שכלל גם את השחקנית פאולה פאטון) מתפרק ולא מסיבה מי-יודע-מה מוצדקת.
על התפקיד הנשי הראשי בסרט חתומה רבקה פרגוסון שגילמה את אילזה, סוכנת סינדיקט שמשתפת פעולה עם האנט נגד הארגון שבו עבדה. אין ספק כי בכל מה שקשור בבחירת השחקניות, סדרת הסרטים הזאת עדיין מבריקה. פרגוסון מגלמת בקלילות אישה חזקה, מסתורית וחכמה. וההחלטה לשלב אותה גם בסרט הבא בסדרה מוצדקת.
ההתעקשות של הבמאי מקווארי כמעט ולא ללכת על אפקטים ממוחשבים ולספק את האקשן בצורה הכי ריאלית שיכולה להיות יצרה אמנם כמה מצבים טיפשיים כמו הסצנה שבה קרוז ופג מתהפכים עם המכונית אחורה במספר סיבובים ויוצאים ממנה שלמים. אבל לעומתה אפשר למצוא רגעים טובים יותר, מלבד סצנת הפתיחה עליה דיברתי יש בסרט עוד המון אקשן, מרדפים, יריות וכל היוצא בזה. האקשן כולו עשוי בצורה מרשימה שלא מזלזלת בצופה לרגע.
מלבד מקצעיות, יש ב-"משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים" רגעים כיפיים, רגעים מותחים, רגעים מרשימים ורגע אחד בלתי נשכח. אז נכון, הסרט הקודם בסדרה היה הרבה יותר טוב, אבל כשסרטי אקשן איומים כמו "999" ו-"מלחמת האלים" הם האופציה היחידה, כל אחד חייב קצת מ-"משימה בלתי אפשרית". גם סרט פחות טוב בסדרת הסרטים האלמותית הזאת, הוא סרט אקשן מהנה וקולע.
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים (2011)
מוזר שדווקא במאי כמו בראד בירד, שמזוהה עם פיקסאר מצליח לעשות מהסרט הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית" מה שהאחים רוסו עשו מסדרת "קפטן אמריקה" – לקחת סדרת סרטים מוכרת ובינונית ולהפוך אותה לפצצת אקשן אינטליגנטית.
בירד לאורך כל הסרט מחליט החלטות אמיצות שיכולות להפתיע את מעריצי הסדרה אבל לא יכולות לא לרצות אותם.
ההחלטה המפתיעה הראשונה שלו היא להיפרד מוינג ריימס החביב שמלווה את הסדרה כאיש המחשבים עוד מהסרט הראשון ומבקר כאן רק בתפקיד אורח קטנטן. מי שבא על פניו הוא השחקן הנהדר סיימון פג ("מת על המתים") שמגלם את בנג'י, סוכן צעיר ושלומיאל שמוסיף לסרט הרבה הומור. חוסר הרצינות של בנג'י לעומת הדידקטיות והחדות של טום קרוז ושאר הסוכנים מספקת כמה רגעים קומיים מעולים.
ואפרופו טום קרוז, שכשיצא הסרט היה בן 47, ממשיך להרשים בגילום הגבר המושלם הלא הוא הסוכן הכריזמטי אית'ן האנט. ההופעה שלו אמנם לא מכילה את המורכבות שהכניס ב-"הסמוראי האחרון" שהוא הסרט הטוב ביותר שלו, אבל היא כל כך קלילה, פשוטה וטבעית שקשה להתלונן. למי שראה את הסרטים הקודמים וכבר מכיר את הקשיחות והקרירות של אית'ן האנט מצפה הפתעה רומנטית קטנה.
אל הקאסט המרשים הזה מצטרפים גם פאולה פאטון היפה בתפקיד נשי וחזק (פיזית!) וג'רמי רנר (הוקאיי מ-"הנוקמים") שמספק תפקיד מוצלח ונחתם בתור היחיד שמוסיף לסרט קצת מורכבות, אבל לא לחשוש, עדיין מדובר בסרט קליל וזורם, רק שקצת מחשבה וערנות לא יזיקו בו.
בכלל, כל הסרטים בסדרת "משימה בלתי אפשרית" היו קצת מצחיקים אבל זה הסרט היחיד שאפשר באמת להתייחס להומור שלו ואפילו באיזשהו אופן לקטלג אותו גם כקומדיה. כמובן שלסיימון פג ולתסריטאים שזהו הסרט הראשון בסדרה שהם כותבים יש חלק נרחב בזה, אבל בירד שמסתכל על הסרט כסרט פאן נטו שלא נכביד אפילו לשנייה הוא הסיבה האמיתית לכך. גם סצנות האקשן, סצנות הקרבות, רגעים שיכלו בתוך שנייה להפוך לרציניים יותר תחת ידיו של במאי אחר – הופכים לקלילים, משעשעים ומהנים. מעבר לרק מרשימים.
הסרט מתחיל בפתיחה שבעצם מציגה בכמה דקות את כל מה שהסרט המלא – מצחיק, קצבי, סוחף ומרשים. בהמשך הסרט מתרחש פיצוץ בקרמלין ובגלל שלצוות מב"א הייתה משימה באותו המקום, הם מיד מואשמים בגרימה לפיצוץ בזדון. מרגע זה הם חייבים להוכיח את חפותם ולמצוא את האשמים האמיתיים ובמקביל גם להגן על העולם ממתקפה גרעינית גלובלית.
העלילה היא לא החלק החשוב בסיפור, אלא האקשן, שהוא סוחף, מעניין ומבוצע היטב. הקרבות מרתקים, המרדפים מהירים ועצבניים, נגיעת המדע-בדיוני שיש בסרט אמינה ומעניינת והכל באווירה קלילה ומצחיקה.
לא ברור איך אבל למרות שהסדרה אף פעם לא הציגה את הטכנולוגיות הכי חדשניות, המכוניות הכי שוות, או הבחורות הכי יפות, אנשים תמיד רדפו אחריה וחיכו בקוצר רוח שיצא הסרט הבא. כנראה שזה בגלל דבר אחד שאין באף אחד מסרטי האקשן האחרים, וזה לב. כן, "משימה בלתי אפשרית" היא סדרה שאף פעם לא הבריקה, אבל אנשים תמיד נהנו מהלב ומהנשמה שהיו בה. יכול להיות שבמובן הזה, היא ההפך מסדרת 007 האגדית גם היא.
שילוב הפעולה בין טום קרוז לבראד בירד מסתמן כמוצלח אם לא כיותר מזה ו-"משימה בלתי אפשרית 4: אומת הנוכלים" (כנראה הסרט עם השם הארוך ביותר של השנה) הוא פשוטו כמשמעו הסרט הטוב ביותר בסדרה. בכל פרמטר. סרט שהוא חגיגת אקשן.
ציון: 8/10
  לפני 4 שנים
משחק החיקוי (2014)
אלן טיורינג הוא אחד האנשים שהכי הגיוני לעשות עליהם סרט. מלבד היותו אדם לא שגרתי שסבל מבעיות חברתיות רבות בחייו, הוא היה הומוסקסואל בתקופה שבה אנשים כאלה נחשבו לחולים, ויותר מכך, הוא אחד האנשים שהכי תרמו לניצחון של בריטניה על הנאצים. ולמרות שדרמת המתח התקופתית "משחק החיקוי" שעוסקת בחייו של המתמטיקאי הגאון מסתמנת כמוצלחת, אי אפשר להתעלם מההרגשה שדמותו של טיורינג פוספסה באיזשהו מקום.
התסריט מעולה, אין ספק בכך. הכתיבה המכובדת, הקשר בין טיורינג לסובבים אותו והסימבוליות שבין עבר להווה מצדיקים לחלוטין את האוסקר שבו גראהם מור, כותב התסריט זכה בו. למרות זאת לא הבנתי למה התסריט בחר לעסוק יותר בעבר של טיורינג ובפיצוח האניגמה ופחות בעובדה שטיורינג היה הומוסקסואל שניסה להחביא את זה. בסוף הסרט ה"סוד" הזה מתגלה, אבל הרבה יותר מדי מאוחר.
בנדיקט קאמברבאץ' בתפקיד הראשי מספק הופעה נהדרת שהיא מאה אחוז אלן טיורינג: שפת גוף תמוהה, התנהגות משונה ודיבור מגמגם ואמין. נכון שהתפקיד של קאמברבאץ' לא שונה בהרבה מאיזור הנוחות שלו שכולל את פורד מ-"12 שנים של עבדות", או את התפקיד הראשי בסדרה "שרלוק". אבל התפקיד שלו כטיורינג בכל זאת מתעלה על כולם ונהפך לתפקיד הטוב ביותר שלו עד כה.
לצידו משחקת קירה נייטלי שמגלמת את ג'ואן, בחורה צעירה וטובת לב שעובדת בחברת גברים, כי לא רק הומוסקסואלים סבלו מאפליה באותן שנים, גם נשים סבלו ממנה. נייטלי, בעדינות המאפיינת אותה מצליחה לטעון את הדמות הכה צפויה של ג'ואן במטען רגשי ועמוק. לא פלא שהיא מככבת בכל אחד מרגעי השיא בסרט.
בין שחקני המשנה בסרט אפשר למצוא את מת'יו גוד, אלן ליץ', מארק סטרונג, רורי קינר והמון אחרים, בתפקידים מוצלחים וטובים. העובדה שאין בסרט כמעט אף שחקן שמשחק גרוע מציגה את הגדולה שלו: המשחק בו פשוט נהדר.
ובכן, הסיבה שאמרתי שכמעט אף שחקן לא שיחק גרוע היא אלכס לאוטר הצעיר שמגלם את אלן טיורינג בתקופת התיכון. המטרה של התפקיד שלו היא להראות למה אלן הפך לאדם כל כך קשה ולא מובן בחייו הבוגרים, אבל ההופעה של לאוטר כל כך סגורה שאף אלמנט ממנה לא יצא לאור והחיבור לדמות היה אך ורק לאלן הבוגר. מזל שלאוטר הוא רק אחד מתוך עשרות שחקנים שהופיעו בסרט הזה.
הבמאי הנורווגי מורטן טילדום שידוע בעיקר כבמאי מותחנים מביים פה את סרטו דובר האנגלית הראשון, ועושה עבודה יוצאת מהכלל. נכון שהיה מקום קצת להקשות את הצפייה בסרט ולהפוך אותו ליותר בועט וחזק, אבל טילדום הסתכל על הסרט ועל טיורינג בצורה אחרת. לא היו לא כוונות לזעזע ובמקומות שזה כן קרה זה רק תודות לסיפור הקשה. טילדום רואה באלן טיורינג אדם שקט שאין בו טיפת כוונות רעות, האנשים הם אלה שלא מבינים אותו, וטילדום עובד קשה כדי שהחיבור לאלן יהיה חיבור אנושי אמיתי, חיבור שלא נובע מתוך רחמים ולא נובע מתוך הערצה.
בכלל, טילדום מתייחס לפן האנושי בחייו של טיורינג בצורה מרתקת. "אנשים לא אומרים את מה שהם חושבים, הם אומרים דבר אחר ומצפים שתבין אותו". הוא אחד מהמשפטים בסרט שמסכמים את הקשר של טיורינג עם העולם. כמו בסצנה שבה עמיתיו לעבודה של טיורינג אומרים לו שהם הולכים לאכול והוא עונה להם בתיאבון, הם אומרים לו שהם יאכלו כריכים והוא אומר להם שהוא לא אוהב כריכים ורק ברגע שהם שאלו מי רעב הוא הודה ואמר שהוא רעב וזה פשוט לא מה שהם לא שאלו אותו.
ההתעמקות בנפשו של אלן טיורינג מצליחה לכפר על הפספוס של הדמות ברבדים אחרים שלה, אבל בסך הכל, אני מרוצה ממה שראיתי בנוגע לדמות, ובעיקר תודות לתצוגת המשחק היפהפה של בנדיקט קאמברבאץ'.
יוצרי הסרט כיוונו גבוה לסרט שיזכה באוסקר, ולמרות שממש בא לי להגיד שמגיע לו לזכות, זה לא יהיה נכון. "משחק החיקוי" הוא לא הסתירה המצלצלת שהוא יכול היה להיות, אבל כן הוא סרט מרגש, עדין ואיכותי, ואל תשכחו: "לפעמים האנשים שאיש לא מדמיין שישיגו משהו, עושים דברים העולים על כל דמיון".
ציון: 7/10
  לפני 4 שנים
סרטים בקולנוע
מיואשת במקסיקו, המיניונים 2: עלייתו של גרו, לשחרר את גיא, ללא מעצורים, לפני הסערה, הכפר של ברברה, אהבה בשחקים: מאווריק, תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA, נשמה, היית צריך להשאיר, The King Of Staten Island, בלוז ערבי, הזהב של נורמן, קנדימן, גמביט, הכי רחוק שאפשר, הפשע האחרון, וונדר וומן 1984, ארטמיס פאול, בובספוג הסרט: מבצע הצלה, האביר הירוק, הסוד של הנרי פיק, האישה בחלון, המסור: המעגל נסגר, ירושה, מיסי מסתבכת, קפונה, המשלוח, הציור, האלמנה השחורה, לאחר מעשה, לשקר ולגנוב, שקרים מסוכנים, אנטבלום, החיים על פי פרנקי, טיילר רייק: חילוץ, רצח במעגל סגור, תיק קוליני, משפחת וילובי, הסוד: האומץ לחלום, מרדף בשידור חי, תקווה בהופ גאפ, סוד הגן הנעלם, סוף האהבה, אגדות מורטל קומבט: נקמתו של סקורפיון, אהבה, חתונה, והכול מההתחלה, האירוע המרכזי, חרטות, תרגול בריגול, נשים בחזית
בקרוב בקולנוע
דוליטל, מכסחי השדים: החיים שאחרי, סקובי דו!, מהומה בהונג קונג, חלון אחורי, פאלם ספרינגס, חתונה על תנאי, משמר האלמוות, רומן גורלי, זהות זרה, קרוז בג'ונגל, אפליקציה סוף, Tenet, מורביוס, פיטר ראביט 2, ניו יורק על הגובה, לגעת בכוכבים, הוילה, ביל וטד מתמודדים עם המוזיקה, געגועים מתוקים, לזמן את הרוע 3, משפחה ברשת, Magic Arch 3D, קינגס מן: ההתחלה, המכשפות, פוטו אהבה, Halloween Kills, הנצחיים, לא זמן למות, הקרודים 2, 2 אמריקה, סיפור הפרברים, חולית, חנוכה, ראמבל, שאנג צ'י והאגדה של עשר הטבעות, מהיר ועצבני 9, דוקטור סטריינג' ביקום השיגעון, קרואלה, באטמן, פנתר שחור 2, מיינקראפט

TOP 500
סטטיסטיקות
28,388 סרטים, 2,950 סדרות, 6,988 עונות, 119,307 פרקים, 385,510 אישים, 531,139 משתמשים, 266,988 הודעות, 28,646 ביקורות, 93,394 תמונות, 6,587 וידאו
מידע כללי ועמודים נוספים
שפה
סרטים © 2020