סרט במתנה!צפייה ישירהסרטים בקולנועבקרוב בקולנועבתי קולנועטריילרים חדשיםחדשותמצא לי סרטביקורות
סרטים
בתי קולנוע
צפייה ישירה
חדשות
טריילרים
סדרות
קהילות
התוכן שלי
נוספים
התחבר
חדש בקולנוע
עיון בביקורותתוצאות 1 - 20 מתוך 89
נוסף לאחרונה
מילת חיפוש
דירוג
שנת יציאה:
  עד  
המלך (2019)
הגעוגעים למשחקי הכס ממשיכים וכל מה שנותר לנו הוא לקבל סדרות בינוניות או סרטים שמנסים להיכנס לליבנו בשביל למלא את החור הבוער שחאליסי וחבריה השאירו בליבנו.

דוויד מיצ'אד וג'ול אדגרטון מצליחים להביא סרט לא רע על נסיך שלא ממש מעוניין לקבל את כתר המלכות אבל בסוף מקבל אותו וכמובן... יוצא לקרב מרתק.

הסרט מלא בשחקנים טובים כשטימוטי שאלמה, רוברט פטינסון ואותו ג'ואל אדגרטון מככבים בעיקר.

זה לא משחקי הכס אבל זה בהחלט לא רע ולגמרי שווה צפייה.
7/10
  לפני 3 חודשים
לפני כולם (2015)
B0B0 מעולם לא הייתי חובב ג'אז גדול והאמת שגם לא התחברתי יותר מדי לסרטים שהנושא המרכזי בהם הוא נגני ג'אז, אבל חשבתי שלא כדאי לפספס את דון צ'ידל בשיתוף פעולה עם יואן מקרגור, בסיפור כלשהו על מיילס דיוויס ובכך לתת לעצמי הזדמנות קצת להבין מי היה האיש, כי על פניו אין לי יותר מדי מושג מי הוא ומה היה.

הסרט מתחיל עם קול נמוך וחרישי של מיילס דיוויס מתחיל לספר את סיפורו וכיצד הוא מתאר אותו בכמה מילים - עובר לנגינה בחצוצרה ומיד אנחנו נזרקים לסיפור ערוב ימיו של דיוויס, כאשר כולם רוצים ממנו עוד משהו ובעיקר שזה יהיה חדש ואילו הוא...מעדיף להישאר בבית, להשתכר ולהסתמם ללא הכרה. ניכר כי צ'ידל עושה עבודה טובה, בעיקר כאשר אין לי מושג איך היה נראה ומתנהל דיוויס האמיתי. מקרגור בכימיה טובה איתו ומגלם תפקיד מצוין גם הוא והסיפור....מסופר לא רע, בהתחשב בכך שההתחלה די קשה ללעיסה ולעיכול.

מיילס דיוויס של ימי הכלום הוא אדם מריר ומרוחק וכאשר עיתונאי יומרני מגיע לראיין אותו, הם פוצחים במסע הזוי, על גבול הפסיכדלי, על מנת להציל חומרים שלא הופצו של דיוויס, מלהיות מופצים כלפי חוץ. בין לבין, חוזר דיוויס אל הימים היפים בהם למוזה שלו הייתה צורה, שם והיא אף ענדה טבעת על אצבעה.

הפלאשבקים לא תמיד מסתנכרנים עם הקצב של הסרט, אבל הם תורמים עוד טיפה להכרת דמותו של הנגן המחונן, שמוכיח פעם נוספת, שלצד כל גאונות מגיעה עלייה לאוויר, שקשה להוריד מבלי לדחוף סיכה.

דיוויס מצטייר בתור גאון מוזיקלי ועם זאת בתור אדם ששאף מספיק אוויר פסגות בשביל להבין שהוא בדיוק מה שאומרים עליו וזה לא מתקדם למקומות טובים, כאשר היוהרה עוברת את גובה האדם.

לקית' סטנפילד ומייקל סטולברג מחזקים את צ'ידל ומקרגור בסרט מעניין לפרקים, אבל בגדול לא פורץ שום גבול ולא יוצר עניין עודף או שוקע לאחר מכן. אולי תרצו לקרוא על האיש לאחר הצפייה בסרט, אבל לא תזכרו את כל הסיפור כבר לאחר יום או יומיים, כיוון שהסרט לא מותיר רושם והשפעה חזקה על הצופה. בינוני קלאסי.
  לפני 5 חודשים
סרז'יו (2020)
לא ברור אם באמת אין הרבה "בשר" בסיפורו של סרג'יו דה מלו או שפשוט הבמאי גרג ברקר פספס משהו והצליח ליצור משהו בינוני ולא יותר מכך ממשהו שיכל להיות הרבה יותר גדול.

אין שום מילה רעה על ואגנר מורה או אנה דה ארמיס שכרגיל עושים עבודה טובה ויש להם כימיה לא רעה בכלל, אבל כמו לא מעט סרטים, אם היו מקצרים את זמן הסרט היו מקבלים תוצר יותר טוב, אך משום מה פעם אחרי פעם הבמאים/תסריטאים מתעקשים להאריך את סבלנו (בחלק מהמקרים) במקום לגלח כמה חלקים נכונים וליצור סרט טוב.

ה-6.1 אחד שהסרט קיבל ב-Imdb נראה כמו ציון הוגן.
  לפני 10 חודשים
סרז'יו (2020)
תודה לאל שאני מכיר את ואגנר מורה מסרטי "יחידת עילית" ולא בתור אסקובר של "נרקוס", אחרת הייתי משייך את עצמי לאלו שנסחפו אחריו רק בגלל תפקיד אחד. ואגנר מורה שאני מכיר וגם קראתי עליו, לא היה לוקח תפקיד כזה, בטח אחרי ההייפ שהיה מצוי בו בזכות הסדרה המצליחה של נטפליקס, אבל כנראה שהוא הרגיש שהוא חייב להם משהו וגם לבן ארצו, שנחשב לאחד הנציגים הבכירים שלהם באו"ם מאז ומתמיד ועל כן הוא הסכים לקחת על כתפיו תקפיד לטיני ועוד ברזילאי, דובר אנגלית ולצאת לדרך לשעמומון של שעתיים.

מורה מתפקד בתור סרז'יו ווירה דה מלו, נציג האו"ם בשנות האלפיים בעיראק והסרט מכניס את הצופים מיד לשעת כושר ודריכות, כאשר דה מלו מצוי בסכנה ומשם עובר לאלף פלאשבקים ממיליון ורבע תקופות, מה שיוצר רצף לא קוהורנטי ודי מתיש ומעייף. זה מרגיש כמו בזבוז של מורה ואנה דה ארמאס בתפקידים לא מאתגרים ולא כל כך מעניינים, בסרט שנעשה בשביל לעשות כבוד, אבל לא מספר סיפור מעניין ולא מושך.

הסרט חוזר לכל מיני תקופות בחייו של דה מלו, בלי אחיזה בתקופה אחת מסוימת, חוץ מזו שבה מצוי הקו העלילתי הכאילו מרכזי, אבל אני לא מאמין שעד לקראת סוף הסרט מישהו יידע לשים את האצבע ולומר מה הקו היותר דומיננטי, מרוב עומס של ענפים עלילתיים. סרז'יו היה בעל מגבלות רבות, אבל הוא מוצג בתור אוהב אדם, גם אם לא במיוחד את משפחתו.

זה מרגיש בשלבים לא מועטים כמו סרט מתייפייף, על אדם שהוביל (כמעט) ארגון די מתייפייף, שאנחנו הישראלים לא כל כך אוהבים בשנים האחרונות ובכלל. הסרט והאיש מוצגים ביותר מדי שלבים בתור מנותקים מהמציאות, כמו שאנחנו כאן בארץ רואים אותם וקשה להזדהות, בעיקר אם מדובר באוכלוסייה המקומית. נוצר סרט דוקומנטרי לפני 11 שנים ואותו לא ראיתי, אבל נראה שאם הייתי רוצה לדעת את סיפורו המלא של דה מלו, אולי עדיף כי הייתי צופה בדוקו.

הסרט הנוכחי לא מצליח להתמקד כמו שצריך בסיפור אחד ואם הוא מנסה לספר סיפור רחב, הוא כושל גם בזה. הוא חשוב לידיעה הכללית, בתור אזרח העולם, אבל לא מספיק ואם היה רוצה לספר סיפור בצורה מספקת, הרי שלפי הקצב שלו, הוא נזקק לפחות לשלוש שעות תמימות. הוא מובל על ידי שני שחקנים מאוד מוכשרים שהולכים לאיבוד ומתבזבזים בו בלא מעט שלבים. מעבר לכך מדובר בסרט בינוני פלוס שמצליח לרגש רק לקראת סופו ומעבר לכך הוא די משמים, לא אחיד וכמעט מיותר, מעבר לעובדה שהוא צריך לתת במה לאדם שהיה לו חלק חשוב בהיסטוריה של האו"ם.
  לפני 10 חודשים
השמיים הם הגבול (2019)
עוד סרט שלוקח נושא שלא ממש חושבים עליו או מכירים אותו ומעניק לו את אור הזרקורים - הפעם זה מצליח קצת פחות.
עוד סרט שלוקח את צמד השחקנים פליסיטי ג'ונס ואדי רדמיין ומעניק להם דקות רבות ביחד - הפעם זה מצליח פחות.

יש לא מעט קטעים טובים בסרט אבל גם לא מעט כאלה שאפשר היה לחוך באווירה ולהפריח אותם בכדור פורח, בסך הכל סרט נחמד שמרגיש שדי מיצה את הפוטנציאל שלו כיוון שלא היה כל כך הרבה מההתחלה.

6.5/10
  לפני 12 חודשים
ארין ברוקוביץ' (2000)
איזה סרט טוב ראיתי אותו לפני כמה שנים ואהבתי ועכשיו ראיתי אותו שוב והוא עדיין טוב כמו שאני זוכר אותו, מבוסס על סיפור אמיתי ונראה לי שהוא התחיל קטע של סרטים כאלה.
  לפני שנה
הנס כריסטיאן אנדרסן (1952)
סרט נחמד מתאים לילדים גם בדור הנוכחי, הרבה יותר טוב מסרטי האנמציה האלימים של היום.......לי הסרט הזכיר ילדות ניפלאה בשנות ה 50 60 ואפילו 70.השחקן ז''ל דני קיי יהודי טוב רוקד שר ומשחק ניפלא מנגן מצוין וקומיקאי מצוין. ממליץ בחום לכל המשפחה.
  לפני שנתיים
הנס כריסטיאן אנדרסן (1952)
התסריט נכתב על ידי בן הכט (לא הצ'ט). תסריטאי יהודי ידוע היה ציוני נלהב ובעקבות זאת גם הוטל בבריטניה חרם על סרטיו. הוא אסף כסף בארה"ב לטובת ארגון האצ"ל וכן למען העליה. בכסף שאסף מימנו אניית מעפילים עם 600 איש וקראוה על שמו.
  לפני 3 שנים
סינדרלה מן (2005)
דרמת אגרוף מצויינת ומרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי בכיכובו של ראסל קרואו.
משחק מהפנט ונהדר שלו, הבימוי מצויין ועשוי היטב, סוחף, ומעניין מתחילתו ועד סופו.
סרט שמרתק אותך לכיסא ממש.
מומלץ לחובבי סרטי האגרוף, אני נהנתי.
8/10
  לפני 3 שנים
התיאוריה של הכל (2014)
סרט יפה ומרגש...משחק מדהים של אדי רדמיין...
בקוצור, שווה לראות.
  לפני 5 שנים
מלקולם אקס (1992)
למרות שלטעמי הסרט לא היה חזק במיוחד
ארוך, נמרח, והמשחק לא היה בשמיים (חוץ מדנזל ווישנגטון )
עדיין חלק בהיסטוריה האנושית שכדאי לראות
ולדעת
חבל תסריט טוב כבר היה קיים
  לפני 5 שנים
הנערה הדנית (2015)
סרט מעולה, מעורר התרגשות עצומה.
משחק מצויין.אוסקר לשחקן הראשי אדי רדמיין.
מומלץ ביותר.ציון 100
  לפני 5 שנים
לאהוב אותה (2015)
לא ברור איך לא דיברו יותר על הסרט הזה בכלל, ללא קשר או עם קשר לאוסקר או שלא.
סיפורן קורע הלב של זוג לסביות, שלא באמת מיסדו באופן ״פורמאלי״ את יחסיהן ואת ההשלכות הביורוקרטיות, אשר נלוות לכך.
השוטרת, לורל, בגילומה הנפלא של ג׳יליאן מור, היא הקשוחה, המסוגרת והלא סומכת על עולם הגברים וגם מודעת להתקדמות האיטית של נשים במשטרה ובעיקר של נשים נעולות בארון בכלל.
שותפתה הצעירה, מגולמת היטב על ידי אלן פייג׳, אשת הקהילה הלהטב״ית בעצמה במציאות.
השתיים נלחמות בממסד נושן ועקשן, אשר לא שועה לבקשת העברות כספי הפנסיה של השוטרת הגוססת אל עבר שותפתה לחיים ומעבר לסיפור האישי והמרגש, ישנה זעקה לאוכלוסייה סטרייטית לפקוח עיניים ואוזניים למשמע העוול שנעשה לאנשים שבחרו לאהוב את המין שלהם ולא כפי שהוכתב להם מימי קדם.
סטיב קארל בא לאזן את הסיפור הרציני והקשה לעיכול, מבחינה תוכנית ומציג פעיל נלהב שנרתם בצעקות והפגנות בעבור בנות הזוג.
מייקל שאנון הוא השותף הסטרייט, השוטר שהשכיב את כל עמיתותיו, חוץ משותפתו והוא נרתם באופן מעורר הערצה עבור שותפתו ומוכיח שפשוט אין צורך בתיוג אנשים לפי העדפותיהם המיניות, אלא על פי מי שהם ותרומתם לקהילה ולחברה.
המאבק המרגש באמת לא יכול להיות מוצג באופן מאוזן יותר וטובע בתוכו את כל הגורמים שיפרטו לכם על נימיי הלבלב.
עם קורטוב קומי, המון סיסמאות מאבק, משחק ובימוי משובחים וזוג נשים מרגשות עד דמעות מובטחת לכם חוויה עוכרת שלווה, גם אם יחסית סטנדרטית בדרכה אל המטרה, או אפשר להישאר אדיש למאבק ולסיפור יוצא הדופן הזה.
7.5 וסרט נפלא וחשוב שבאמת אסור לפספס.
  לפני 5 שנים
הנערה הדנית (2015)
הסרט והתסריט שמים דגש על הבערות שהייתה כלפי אנשים עם נטיות מיניות שונות ולא מוגדרות. המפגש עם הרופא, אשר מסביר את מצבו של איינר בתור "חוסר איזון כימי", הוא דוגמא מתאימה לאותה בערות. הרופא מעביר את איינר לטיפול הקרנות, שמוסבר בתור טיפול מחולל ניסים, אשר "מבדיל בין טוב לרע", מה שבעצם משקף באופן קלאסי את הדעה הפרימיטיבית בתקופה פרימטיבית.

הופר בעבודה מיומנת על הצד הטכני, אבל עם זאת מבצע באופן משמים את הרעיון הידוע מראש ונותן לשחקנים ללהג, לעיתים, על מנת לכסות על בורות של דקות. הרעיון מובן וברור, גם הביצוע, אבל הדרך לשם, היא, לעיתים קרובות מדי, מתישה ומקשה לראות את קו הסיום. הופר ורדמיין עושים "כבוד", מודע או שלא, לחלק מסוים מסצנת המראה הבלתי נשכחת של באפאלו ביל מ"שתיקת הכבשים" ומקבעים נקודת ציון נוספת עבור רדמיין בדרך (אולי) לפסלון שני ברציפות, ממש משום מקום ועם הופעה נהדרת, בתפקיד מבוסס סיפור אמיתי, אמין ומשכנע בצורה יוצאת דופן, גם בתור אישה.

ויקנדר ושואנטראס, שניים מהשחקנים הזרים, הרותחים ביותר בהוליווד, חורכים עוד מסך בדרך לשנה עמוסה נוספת. בעיקר ויקנדר, שמעלה עוד קצת את רמת איכויות המשחק ההולכות ומתקלפות (וגם מקלפת את הבגדים, כאמור) אל מול הצופים האדוקים, שראו אותה בשנה החולפת כבר פעם רביעית. שואנטראס קצת אחריה, אבל עם הופעה סולידית וטובה, מראה בפעם הרביעית, בשנתיים האחרונות איך הוא נכנס באופן טבעי לתפקיד דרמטי בטעם של פעם, פעם נוספת.

אבל השניים וגם בן ווישאו המצוין, משמשים תפאורה, שלא משתווה לרמת המשחק המדויקת של אדי רדמיין, שאחרי שהביס גדולים ממנו בדרך לאוסקר בתור סטיבן הוקינג, הוא לא מנמיך ציפיות לקראת הטקס הקרוב ומדייק ברמת המשחק, בניואנסים הקטנים ובכל אספקט דואלי, אשר מעניק את הנגיעה הרשמית לשחקנים גדולים, כאשר הם יודעים לבצע תפקיד כפול באופן מושלם, על אחת כמה וכמה, כאשר התפקיד נע בין שני מגדרים שונים.

"הנערה הדנית" הוא אולי לא מה שציפו שיהיה: יוצא דופן, נוגע ומרגש. הוא הולך לאיבוד אי שם באמצע הסרט, בסימום הצופים, אבל הוא מגיש מנה גדושה ואיכותית של בימוי טוב, משחק נהדר ושחקן אחד שכולא את כל הטוב של הסרט כפול שתיים ופעם נוספת בהופעה המבריקה שלו. 6.5 בעיקר בזכות רדמיין ו-ויקנדר.
  לפני 5 שנים
הנערה הדנית (2015)
הציפייה למפגש הפסגה בין ויקנדר ורדמיין, בביצוע לרומן של דיוויד אברסהוף ובבימויו של טום הופר, מייצרת בעיקר אשליית גדלות, הנובעת מציפיות מוגזמות לתרגום הספר המוצלח והשילוב בין הבמאי, זוכה האוסקר, לשחקנים הנהדרים שליהק לסרטו. זהו סיפור אהבה, ללא ספק ואף מעניין למדי וסיפור על שינוי, בכל כך הרבה רמות כאב אפשריות, אך ישנה הרגשה שטום הופר חוטא למטרה, בעיקר בגלל אורכה הבלתי נגמר של כל אחת מהתחנות.

יש משהו בתוגה והמלנכוליה, שהסרט משרה על צופיו, שפשוט גרם למרביתו של אולם הקולנוע להצביע בקימור הגב כלפי מטה, בכסאם הנוח. מבטים מנומנמים, פיהוקים ואף עיניים עצומות לא היו מחזה זר בתום השעתיים המעט טרחניות, שרצו רק להציג את הצעדים הראשונים של טרנסג'נדר בשלהי המאה העשרים.

"הנערה הדנית" הוא אולי לא מה שציפו שיהיה: יוצא דופן, נוגע ומרגש. הוא הולך לאיבוד אי שם באמצע הסרט, בסימום הצופים, אבל הוא מגיש מנה גדושה ואיכותית של בימוי טוב, משחק נהדר ושחקן אחד שכולא את כל הטוב של הסרט כפול שתיים ופעם נוספת בהופעה המבריקה שלו.
6.5, בזכות השחקנים ויתישו אותנו פחות בהמשך...
  לפני 5 שנים
הנערה הדנית (2015)
הדברים שצריכים להיאמר על הסרט לפני הכל כבר מובנים מאליהם; אדי רדמיין פשוט נפלא בתפקיד הטראנסג'נדרית הראשונה אי פעם, ואני חייב להגיד שהתפקיד הנוכחי עשה לו רק כבוד רב. אם יזכה עליו באוסקר, ואני בספק, אין ספק שיהיה זה פסלון מוצדק ביותר בשבילו הפעם. טום הופר כבמאי מצליח לגרום לסיפורה של ליליאיינר וגנר להיות עדין ומוצלח, כזה אשר באמת מצליח לרגעים לרגש. הסרט צבעוני ויפה, מלא ברגעים קסומים, והעלילה שבו קשה ולא פשוטה לעיכול.

הבעיה היחידה היא שמשהו בתחום הרגשי האמתי, ההוא שמצליח לגרום לי להביע אמפתיה כלשהי לדמות, היה חסום לאורך כל הסרט. הבנתי שאני צריך להתרגש; אך לא התרגשתי באמת. ניתן להאשים בזה את הסרט עצמו, או להאשים את עצמי, למרות שאני בוכה לא מעט בסרטים. היה קל לי יותר להאשים את הסרט אילולא שותפי לצפייה לא היה מסיים את הסרט עם עיניים נפוחות מדמעות. כנראה שזה רק אני, וכנראה שלמרות שסרטים כאילו נראו כאילו נועדו עבורי, הם לא.
  לפני 5 שנים
סינדרלה מן (2005)
איזה כיף לפתוח את הטלוויזיה, טיפה לפני השינה ולקבל בפעם המי יודע כמה את הסרט המופלא הזה. האיחוד של ראסל קרואו ורון האוורד מוציא ניצוצות פעם נוספת והאוסטרלי, שרק נראה רגוע ושלו אצל הדמויות, אותן הוא מגלם, עושה זאת פעם נוספת בלי יותר מדי מניירות מוגזמות ומשחק מלודרמטי. הוא פשוט ראסל קרואו וזה בא לו בטבעיות.
הסיפור, כמו מיטב סיפורי האגרוף והקרבות המרגשים ביותר, הוא סיפור הסינדרלה הקלאסי ועל כן הכינוי וכדומה. הקרבות לוקחים את הצופה למקום הכי אמיתי והכי מרגש שיש והאקסטרא היא עצם העניין שמדובר בסיפור אמיתי.
סיפור שנתן השראה ועשוי לתת השראה עד ליום הזה. סיפור של אדם שלא וויתר ושראה לנגד עיניו את הדברים החשובים בחייו: המשפחה שלו, בכל קרב ובכל מאבק בתוך ומחוץ לזירה.
מעבר לקרואו, ג'יאמטי בימים שהיה נשאב לתוך איכות ולא לזבל, רנה זלווגר, כאשר הייתה אחרי הטירוף של ברידג'ט ג'ונס ולפני שהקריירה שלה קרסה (נקווה שבאופן זמני, אבל לא נראה שיש מקום לתקווה בקרוב, אם "תינוקה של ברידג'יט ג'ונס" זה הפרויקט הבא שלה....) וגם קרייג ביירקו באחד משיאי הקריירה, הדי בינונית שלו, בתפקיד הנבל האולטימטיבי.
סרט נפלא, אחד מסרטי דרמת הספורט וסרטי האגרוף הטובים ביותר, מכיל את כל האלמנטים המצוינים לסיפור וסרט טוב והכי אדיר שזה מבוסס על מציאות. לחובבי הז'אנר ולחובבי סרטים טובים ואיכותיים. פשוט מצוין!
  לפני 6 שנים
סיפור על אהבה וחושך (2015)
סרט מיוחד, נקודת מבט יחודית. עדין ונוגע בכל הנקודות הכואבות. צילומים מיוחדים הקראה מתאימה שהופכת לחלק אינטגרלי מהסרט.
טוב מאד.
  לפני 6 שנים
סיפור על אהבה וחושך (2015)
עמוס עוז הוא אחד מהסופרים החשובים והאמנותיים ביותר שידעה התרבות הישראלית. מדובר בטיפוס כל כך יצירתי, כל כך מופשט וכל כך מאתגר שכל קריאת ספר שיצר היא כמו כניסה לעולם ביזארי ומלא בדימויים שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו. "סיפור על אהבה וחושך" הוא כמו קריאת ספר של עמוס עוז. מדובר בסרט שהערך העלילתי שלו נמוך; הסרט רובו ככולו מורכב מהדימויים שהרכיבו את הדמויות המורכבות והמרובדות שמחזיקות את הסרט המופתי והמשובח הזה. אם אי פעם רציתם לראות עבודת בימוי ותסריטאות נאמנה שמשחזרת ספר בלתי אפשרי אל המסך בצורה פשוט מופתית, קיבלתם כזו. זה נדמה כאילו פורטמן המוכשרת לקחה כל מילה ומילה מן הספר והפכה אותם לפריימים מוזהבים ומלאי כישרון. אין ספק שמדובר באחד מהסרטים היותר יפים ויזואלית שצפיתי בהם לאחרונה. הצפייה בו בקולנוע פשוט גרמה לי לשבת בהלם מול המסך וליפול בעולם הדימויים של עוז.

לשמחתי, לא רק שוטים ויזואלים הם מה שהופך את ''סיפור על אהבה וחושך'' ליצירת מופת לטעמי. מדובר כאן בסרט שמספר על תקופה חשוכה וקשה בחייו של ילד בן 12, שמסתכל על האנשים על ידו במעין הסתכלות שקטה ומתנשאת בה בוחן את ההתנהגות של כל הדמויות המבוגרות לידו; אמו, אביו, משפחתו, על רקע הקונפליקט הפלסטיני הישראלי, והאופן בו אנו נחשפים לעלילה דרך עיניו מרתק אך פשוט כואב. מי שמכיר את הסוף הטראגי של הסיפור יודע לאן הוא הולך, והסוף הנוראי של הסרט פשוט גרם לי לעמוד עם דמעות בעיניים אל מול כתוביות הסיום.

ככל שחובבי קולנוע צופים ביותר סרטים קשה להם להתרגש מהם. אני לא רק התרגשתי מ''סיפור על אהבה וחושך'', אלא גם בכיתי, התפעלתי ורציתי למחוא כפיים. נכון שיש רגעים בהם המשחק בעייתי והעלילה לא מתרוממת, אך לחובבי קולנוע אמנותי, מאתגר, מלא בדימויים וברגשות - אין ספק שפשוט מדובר ביצירת מופת חד פעמית שמטיבי הלכת שבנינו חייבים להיחשף אליה. וזה בלי שום מילה על נטלי פורטמן, פטריוטית ישראלית ציונית שלא רק מדברת עברית צחה אלא גם מביימת ברמה כה איכותית שאני לא יכול לחכות לסרט הבא בבימויה. לא אגזים אם אומר שבעתיד יתגלה שמדובר באחת מהבמאיות הטובות ביותר שידע הקולנוע אי פעם.
  לפני 6 שנים
גרייס ממונקו (2014)
הצל החיוור של מי שהייתה פעם שחקנית גדולה משתרך אחרי השם ניקול קידמן, זוכת אוסקר ומועמדת שלוש פעמים (שכמובן באחת מהם היא המשיכה לבמה) כבר לא מייצרת תכנים חשובים או מעניינים והכי מעציב, גם לא נותנת הופעות גדולות, במקרה הטוב ביותר בינוניות פלוס.
נראה שתקופת פוסט קרוז מטילה עליה צל מסוים וקשה לה להמשיך הלאה ולהתעלות על עברה. היא נכנסת לתפקיד, שנכנס לתפקיד בתוך תפקיד. הנסיכה גרייס מנסיכות מונקו הייתה בעברה גרייס קלי, שחקנית גדולה שהתחבבה על היצ'קוק אחד וכיכבה בכמה סרטים חשובים מאוד שלו ובהיסטוריה הקולנועית, בכלל.
ניקול קידמן נראית הכי בובת שעווה, על גבול קלישאה מהלכת על שתיים והסרט עצמו מלהטט בין נקודות בנאליות כמו כניסה ל"תפקיד חייה" בתור נסיכה, אמא ורעייה אל מול סיפור רקע לא מעניין במיוחד, של גבול סכסוך ומאבק מלחמתי על רקע רצונה של צרפת לסחוט את הנסיכות שמתקיימת מהעובדה שהיא מעניקה מקלט ללא מיסוי לרישום שמותיהן של חברות ענק.
כבר ראיתי באחת הכתבות שנכתבו על הסרט שהוא מריח מפרסום אינטרסנטי ולא בכדי סיפורה של קלי נראה תלוש וכנראה שגם לא כל הפרטים בו מדויקים או נכונים בכלל.
סרט חביב להעביר איתו את הזמן, אבל נופל בשלבים רבים מדי לקלישאות בנאליות ומשמימות ובכלל המשחק של מרבית הצוות לא מתעלה לרמה גבוהה מדי, כל הסרט נותר בגבולות בינוניים למדי ואפילו שהקאסט מכובד למדי (לנג'לה ורות' בתפקידי משנה מרכזיים למדי) ויש בו דמות היצ'קוקית, שמבליחה לכמה דקות מסך (רוג'ר אשטון גריפית'ס המאופר מדי והעייף מדי בתור היצ') אין לסרט פיקים מינימליים.
אשתי נהנתה והיה לה נחמד, אני קצת פחות והפעם התחלפנו בתפקידי הנרדמים הסדרתיים, אבל בסך הכל לא נוראי מדי, אבל לא כל כך טוב, בטח שישנן ציפיות גבוהות יותר מהצוות והתסריט, לספר סיפור קצת יותר מעניין (למרות ששרה נתניהו תוכל להזדהות).
  לפני 6 שנים
סרטים בקולנוע
עד במנוסה, חמצן, ביחד ביחד, איש המים, דוקטור סטריינג' ביקום השיגעון, כאן היום, מיינסטרים, דברים ששמענו וראינו, הנוסע הסמוי, שומר טינה, כוח רעם, מסעות, מהיר ועצבני 9, קאובוי של אספלט, קיץ של אהבה, ליגת הצדק של זאק סניידר, סתם אחד, יום הכּן, ראיה והדרקון האחרון, ביגי: יש לי סיפור לספר, ממשלת ארה״ב נגד בילי הולידיי, אכפת לי, ארץ הנוודים, המאוריטני, יהודה והמשיח השחור, לכל הנערים: לעולם ועד, שאנג צ'י והאגדה של עשר הטבעות, טום וג'רי, מלקולם ומארי, בספירת לשלוש, החפירה, פאלמר, ראמבל, הדברים הקטנים, החבר שלנו, הצלף, שטח קרב, קרעים של אישה, היובש, מוות ל-2020!, חדשות העולם הגדול, חנוכה, האב, חולית, דיירת להשכרה, הבלוז של מא רייני, סיפור הפרברים, מגלה את אמריקה 2, מינארי, קרודים 2
בקרוב בקולנוע
ספיריט: לחופש נולד, קרואלה, ערים, שומר הראש של אשתו של המתנקש, אבהות, הבאטמן, ספייס ג'אם: אגדה חדשה, יחידת המתאבדים, בייבי בוס 2: עסק משפחתי, ונום 2, ספיידרמן: אין דרך הביתה, אדם השחור, פנתר שחור 2, מיינקראפט

TOP 500
סטטיסטיקות
28,546 סרטים, 2,972 סדרות, 7,023 עונות, 119,523 פרקים, 391,315 אישים, 570,338 משתמשים, 267,190 הודעות, 28,809 ביקורות, 94,604 תמונות, 6,761 וידאו
מידע כללי ועמודים נוספים
שפה
סרטים © 2021