סרט במתנה!צפייה ישירהסרטים בקולנועבקרוב בקולנועבתי קולנועטריילרים חדשיםחדשותמצא לי סרטביקורות
סרטים
בתי קולנוע
צפייה ישירה
חדשות
טריילרים
סדרות
קהילות
התוכן שלי
נוספים
התחבר
חדש בקולנוע
עיון בביקורותתוצאות 1 - 20 מתוך 1,000
נוסף לאחרונה
מילת חיפוש
דירוג
שנת יציאה:
  עד  
סרחיו (2020)
לא ברור אם באמת אין הרבה "בשר" בסיפורו של סרג'יו דה מלו או שפשוט הבמאי גרג ברקר פספס משהו והצליח ליצור משהו בינוני ולא יותר מכך ממשהו שיכל להיות הרבה יותר גדול.

אין שום מילה רעה על ואגנר מורה או אנה דה ארמיס שכרגיל עושים עבודה טובה ויש להם כימיה לא רעה בכלל, אבל כמו לא מעט סרטים, אם היו מקצרים את זמן הסרט היו מקבלים תוצר יותר טוב, אך משום מה פעם אחרי פעם הבמאים/תסריטאים מתעקשים להאריך את סבלנו (בחלק מהמקרים) במקום לגלח כמה חלקים נכונים וליצור סרט טוב.

ה-6.1 אחד שהסרט קיבל ב-Imdb נראה כמו ציון הוגן.
  לפני 24 שעות
סרחיו (2020)
תודה לאל שאני מכיר את ואגנר מורה מסרטי "יחידת עילית" ולא בתור אסקובר של "נרקוס", אחרת הייתי משייך את עצמי לאלו שנסחפו אחריו רק בגלל תפקיד אחד. ואגנר מורה שאני מכיר וגם קראתי עליו, לא היה לוקח תפקיד כזה, בטח אחרי ההייפ שהיה מצוי בו בזכות הסדרה המצליחה של נטפליקס, אבל כנראה שהוא הרגיש שהוא חייב להם משהו וגם לבן ארצו, שנחשב לאחד הנציגים הבכירים שלהם באו"ם מאז ומתמיד ועל כן הוא הסכים לקחת על כתפיו תקפיד לטיני ועוד ברזילאי, דובר אנגלית ולצאת לדרך לשעמומון של שעתיים.

מורה מתפקד בתור סרז'יו ווירה דה מלו, נציג האו"ם בשנות האלפיים בעיראק והסרט מכניס את הצופים מיד לשעת כושר ודריכות, כאשר דה מלו מצוי בסכנה ומשם עובר לאלף פלאשבקים ממיליון ורבע תקופות, מה שיוצר רצף לא קוהורנטי ודי מתיש ומעייף. זה מרגיש כמו בזבוז של מורה ואנה דה ארמאס בתפקידים לא מאתגרים ולא כל כך מעניינים, בסרט שנעשה בשביל לעשות כבוד, אבל לא מספר סיפור מעניין ולא מושך.

הסרט חוזר לכל מיני תקופות בחייו של דה מלו, בלי אחיזה בתקופה אחת מסוימת, חוץ מזו שבה מצוי הקו העלילתי הכאילו מרכזי, אבל אני לא מאמין שעד לקראת סוף הסרט מישהו יידע לשים את האצבע ולומר מה הקו היותר דומיננטי, מרוב עומס של ענפים עלילתיים. סרז'יו היה בעל מגבלות רבות, אבל הוא מוצג בתור אוהב אדם, גם אם לא במיוחד את משפחתו.

זה מרגיש בשלבים לא מועטים כמו סרט מתייפייף, על אדם שהוביל (כמעט) ארגון די מתייפייף, שאנחנו הישראלים לא כל כך אוהבים בשנים האחרונות ובכלל. הסרט והאיש מוצגים ביותר מדי שלבים בתור מנותקים מהמציאות, כמו שאנחנו כאן בארץ רואים אותם וקשה להזדהות, בעיקר אם מדובר באוכלוסייה המקומית. נוצר סרט דוקומנטרי לפני 11 שנים ואותו לא ראיתי, אבל נראה שאם הייתי רוצה לדעת את סיפורו המלא של דה מלו, אולי עדיף כי הייתי צופה בדוקו.

הסרט הנוכחי לא מצליח להתמקד כמו שצריך בסיפור אחד ואם הוא מנסה לספר סיפור רחב, הוא כושל גם בזה. הוא חשוב לידיעה הכללית, בתור אזרח העולם, אבל לא מספיק ואם היה רוצה לספר סיפור בצורה מספקת, הרי שלפי הקצב שלו, הוא נזקק לפחות לשלוש שעות תמימות. הוא מובל על ידי שני שחקנים מאוד מוכשרים שהולכים לאיבוד ומתבזבזים בו בלא מעט שלבים. מעבר לכך מדובר בסרט בינוני פלוס שמצליח לרגש רק לקראת סופו ומעבר לכך הוא די משמים, לא אחיד וכמעט מיותר, מעבר לעובדה שהוא צריך לתת במה לאדם שהיה לו חלק חשוב בהיסטוריה של האו"ם.
  לפני יומיים
פישר קינג (1991)
פתאום קלטתי שיש כל מיני סרטים של טרי גיליאם שאני צריך להשלים ועוד עם שני ענקי הקולנוע הללו....זה מתחיל כמו סרט הזוי בהנהגתו של גיליאם, נמשך דרך ציון נוסף בנוגע לגביע קדוש (כי איך הוא יכול בלי?) ומסתיים דווקא בצורה די בנאלית, שמתאימה להלך הרוח ולגיבור המשנה של הסרט - רובין וויליאמס.

יש פה התרסה באורך חייו הראוותני של גיבור הסרט וגם מסר די ברור, שגיליאם די דוחף לגרון ובשלבים לא מועטים, הסרט עולה על מסלולים עלילתיים די צפויים ועם זאת, יש בסרט הזה ובשחקנים שלו המון המון קסם אישי.

ההתחלה של ג'ף ברידג'ס בתור שדרן רדיו יאפי ומנותק, היושב באולפן שמרגיש כמו בית סוהר, מבוימת היטב, ההמשך וזוויות הצילום המיוחדות, של המצלמה שמלווה את הגיבורים מלמטה, מעניקים לסרט נופך קצת שונה, אבל בסופו של דבר, שמחברים את רובין וויליאמס, ברידג'ס וגם מרסדס רוהל (שזכתה באוסקר על תפקידה), מקבלים סרט ניינטיז די טיפוסי בעלילה שלו.

מחמם לב, מעורר מעט מחשבה ובהחלט מדובר בסרט נהדר של גיליאם שמצליח לחבר שני סופרסטארים של אותה תקופה ליופי של יצירה, מהנה ומרגשת. מי שלא ראה, אין זמן לסרט הזה, הוא נהדר וכמו שהוא מחמם לב, הוא גם מרתיע לעיתים, בתכניו. מגיע לו בדיוק הציון ב-IMDB: 7.5.
  לפני 3 ימים
קצין ומרגל (2019)
כמה מילים נשפכו על הסרט הזה, אבל לא בהכרח על תוכנו, כי יותר על היותו ניילון נצמד כחול, שעוטף את הבמאי שלו, בגין מעשים שבהם הואשם. הטרדות מיניות, כפייה וצרור עדויות ששמות רגע בצד את היותו ניצול שואה ואלמן, שאשתו (שרון טייט) נרצחה באכזריות אי שם בשלהי שנות השמונים על ידי חבורתו של צ'ארלס מנסון.

פולנסקי מביא את סיפור האשמתו והפללתו של דרייפוס, בתור סיפור רגע ואז מתמסר באופן טוטאלי לספר את סיפורו של הקצין שהציף את אותה הפרשה מעל המים ולמרות שהיה אנטישמי על אש קטנה, עשה את כל שביכולתו, בכדי להוכיח שעל אף אי חיבתו המובהקת ליהודים, כולם כולל כולם צריכים לקבל משפט הוגן ובלתי משוחד.

והסיפור שפולנסקי פורש בפנינו הוא סיפור ריגול ומשפט, בתוך חדרי חדרים ובתוך תככי התככים, שהקולונל פיקאר מצליח לחשוף פרטים שלו בכל צעד ושעל שהוא מתקדם בתפקידו. פולנסקי מכניס את הצופים לרחובות ולמפקדה המטונפת פיזית וגם ערכית, שבה מתחיל פיקאר לעבוד, במסגרת תקפידו החדש, שמצריך אותו לסדר ולרענן את השורות. התסריט כתוב היטב, הסרט מצולם נהדר והעלילה, על אף כבדותה, מעניינת ומרתקת.

הזדמנות מצוינת לכאלו ששכחו או לא הכירו את פרטי הפרטים של פרשת דרייפוס להתחבר להיסטוריה ולרוץ לקרוא לאחר מכן. הזדמנות מצוינת לנסות גם ולהבין האם פולנסקי רומז לנו ולמבקריו, שהוא כתב לעצמו כתב הגנה מאוד מתוחכם ושתל המון חומר בין דפי התסריט ובין שפמי השחקנים, שמגלמים כל כך הרבה דמויות בסרט.

ז’אן דוז’ארדן מוביל את הסרט באופן נפלא, במשחק נהדר ואמין ועל אף שדמותו לא חפה במעשיה ולא מוצגת כדמות חיובית ופרוטוגוניסטית קלאסית, דווקא מעצם העובדות הללו, הדמות של פיקאר הופכת אותו לגיבור שלם יותר, בזכות פגמיו ובזכות אנושיותו, שאת כל אלו מייצג השחקן, זוכה האוסקר, הצרפתי בצורה כל כך טובה.

אם לפולנסקי מגיעה הצפייה שלכם, אתם תחליטו לבדכם. לייצר סרטי קולנוע מצוינים הוא לא הפסיק מעולם ולמרות שזה לא אחד מהכי טובים שלו, בהחלט מדובר בסרט מעניין, חשוב וגם אם הוא מנסה לרמוז לנו משהו - הבמאי המואשם, אפשר לכבות את רעשי הרקע ולהתמקד בסרט המצוין הזה - 7.5.
  לפני 4 ימים
ג'וקר (2019)
מסכים עם שאר המבקרים שהסרט מאוד איטי, העלילה שבקושי מתקדמת ונמרחת. עם זאת, חייב לציין שהדמות מאוד מעניינת והשחקן חואקין פיניקס נכנס לדמות בצורה מושלמת. חבל שמרחו הרבה זמן את הסרט בלי הרבה תסבוכת ורק לקראת סוף הסרט בעצם מתחיל ה"אקשן". בהחלט נהנתי מהצפייה בסרט וחושב שכדאי לראות, אני מאוד מחכה ומקווה שיהיה סרט המשך כי שם אני מניח שהדברים "יתחילו להסתבך" ויעניינו עוד יותר. 7/10.
  לפני 3 שבועות
פרספוליס (2007)
מודה, לא יצא לי לצפות בסרט הזה המון שנים מכל מיני סיבות ודווקא הסרט הכי פחות טוב של מרג'אן סטראפי ("מארי קירי") הזכיר לי שיש לי עוד חובות צפייה לסרט שעשה ממנה מי שהיא. סטראפי, מנקודת מבטה בתור ילדה צעירה, שמתבגרת לאורך השנים, מספרת כיצד היא ראתה וחוותה הפיכה שלטונית באיראן, חיים במדינה זרה, תחת החשש לשוב לאיראן ולבסוף החזרה למולדתה.

זה סרט שאמנם אורז בתוכו מגוון מסרים פוליטיים ופמיניסטיים, אבל זה לא העיקר ולא הקו המנחה של הסרט. הקו המנחה הוא חייה של סטראפי וכיצד היא עוצבה נוכח התקופה וכיצד היא הושפעה מהאירועים, איזה צד היא לקחה ומתי היה לה טוב יותר וטוב פחות.

משפחתה של סטראפי הייתה משפחה מלומדת וממעמד יחסית גבוה, אשר הקנתה לה חינוך וערכים ועם ארגז הכלים הזה היא הייתה כשירה לשפוט מגיל צעיר את המצב שאליו נקלעה המדינה שלה. האנימציה היא דרך נפלאה להעניק דרור לדימיון ולצד מחזות מאוד מאוד ריאליסטיים, סטראפי נותנת לאנימציה הפשטנית יחסית, את הכוח לצייר תמונה של מה שהתחולל בנפשה, במקביל למצב במדינה שלה.

גרוטסקה מתערבבת עם הומור שחור ועם הומור בכלל, סטראפי מאפשרת לצופים לקבל הצצה על מהלך חייה, דרך דמויות מצוירות, שמציירות לנו את ילדותה והתבגרותה. הסרט אמנם קצר יחסית, אבל החזיק אותי מרותק לסיפור חייה המעניין וכמובן לתובנות הכל כך נכונות שסטראפי מציבה בפנינו הצופים.

במדינה כמו שלנו, שהיא גם נחשבת מדינת אויב לאיראן, חשוב פי כמה לספר שהתושבים האיראנים הם כנראה עם שוחר שלום, שלא מתעניין בגחמות של מנהיגיו, שמוביל חלק מסוים מהמדינה באופן עדרי למדי, על מנת לשלוט בהם בצורה טובה יותר ותמונה זו מהווה גם תמונה מראה עבורי, בתור יהודי שחי במדינת ביביסטן, לגבי איך אנחנו לפעמים משתקפים מבפנים כלפי חוץ ולהפך.

סרט חשוב. מעניין, שעשוי נהדר ומסופר נפלא וגם דרך אנימציה שמנסה להיות סוג של דרך לספר את הסיפור, מבלי לנסות למשוך את הצופה לטכנולוגיה וויזואלית, אלא לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. אני ראיתי את הגרסה המדובבת לאנגלית (עם שון פן וקת'רין דנב) והבנתי כי הגרסה המרכזית היא דיבוב צרפתי, מה שחיזק אצלי את השאלה - למה לא בשפת האם והמקור?

בכל מקרה, לא לפספס.
  לפני 3 שבועות
קופסת הציפורים (2018)
נכון, "מקום שקט" יצא כחצי שנה לפניו ונכון, שהחלוקה לחובבי הסרט הזה הולכת בין אוהבים ושונאים, אבל "קופסת הציפורים" הוא פשוט נפלא, גם אם הוא סובל מלא מעט בעיות, שפשוט מטושטשות בצורה מסוימת מהמסך, נוכח העובדה שהסרט הזה ממגנט ולא מאפשר לצופה לקחת רגע אחד להתחיל לחשב את הבעיות וכמה אפשר היה לשפר אותן.

התיישבתי לצפות בסרט הזה בסביבות השעה 00:00 בליל אמש ואמרתי לעצמי שאני אצפה בחצי שעה או שעה ואז למיטה.....שעתיים מאוחר יותר, כמעט בלי עצירות. סיימתי.
היה טוב. מותח, מרתק והפלאפון לא היה בקרבת מקום בכלל (רק אולי בשביל להגביר ולהנמיך את הווליום). מה זה אומר מבחינת הסרט? עשה את העבודה שלו ומצוין. אי אפשר היה לעזוב אותו ומבחינתי זה ניצחון ענק לסרט.

כן, יש שם המון עובדות שלא היו יכולות להתקיים במציאות, אבל במיוחד בעידן שמרגיש קצת כאילו נכרת מתוך תסריט בלהות, פוסט אפוקליפסה היא מנת חלקנו וקונספט מסוג זה שובה, גם אם פוספס באופן אישי, במשך כמעט שנה.

חסר עוד קוף אחד בשביל שאפשר יהיה להשלים את התמונה - לא מדבר ("מקום שקט"), לא רואה ("קופסת הציפורים") ורק ההוא שלא שומע עוד לא הגיע (אלא אם כן שכחתי או פספסתי משהו...מוזמנים לתזכר אותי...) ואכן הסרט הזה משתייך לז'אנר מתח-אימה (ממש מעט) פוסט אפוקליפטי המבוסס על אחד מהחושים וזה יוצר עניין גדול, מתח ומשיכה חזקה לסרט.

בולוק מגלמת את מלורי, אישה שמנסה להעביר את ילדיה לאורך נהר, על מנת להגיע לגאולה בעידן שבו מבט בישות מסוימת גורמת לבן אדם להתאבד. נשמע מטומטם? אולי, עובד? בטח. הסרט מתחיל בנקודה הקרובה לסיומו ואז חוזר לאחור בזמן, בשביל ללמד על המסע שעברה דמותה של בולוק, בכדי להגיע לאן שהיא הגיעה...

חורים בעלילה? כן, דמויות שכמעט ולא מתפתחות - נכון מאוד (ועדיין זה סוג של אימה, דמויות כמעט ולא מתפתחות, אם משמידים את רובן בזו אחר זו) ועלילה שמרביתה ידועה מראש. כן! אז למה בעצם זה כל כך טוב?

אולי בגלל שאין רגע לנוח, אולי בגלל שמדובר בסרט שכמו "מקום שקט" שם את המשפחה על המוקד, החרדות מאיומים לא מוכרים וכאלו שאי אפשר להתמודד איתם ואולי אנחנו הולכים אליהם עם עיניים עצומות, באופן כמעט מודע, בשביל לשרוד. הסרט הזה מעורר המון רגשות, המון מתח והוא בכלל סרט שאי אפשר לוותר עליו, לחובבי הז'אנר וחובבי סנדרה בולוק שמפליאה במשחק נהדר, גם אם לעיתים קבוע ובנאלי - היא נהדרת.

לצידה של בולוק קאסט עצום שכולל את ג'ון מלקוביץ', טראוונטה רודס ("אור ירח"), שרה פולסון ("אימה אמריקאית"), דניאל מקדונלד ("פאטי קייקס"), רוזה סלזאר "אליטה: מלאך קרב"), ליל רל האוורי ("תברח") וטום הולנדר ("שודדי הקאריביים: סוף העולם") - כולם בתפקידים קטנים כאלו ואחרים ומהווים צוות משלים מצוין, גם אם כזה שלעיתים מרגיש גנרי מדי, התוצאה הסופית לא משתנה.

מומלץ לא לפספס את הסרט הזה. הוא יצר הייפ, הקים לעצמו המון אוהבים ושונאים, אבל הוא באמת סרט טוב, שפשוט שווה לראות.
7.5
  לפני 3 שבועות
דיוקן של נערה עולה באש (2019)
לא ידעתי מה אני עומד בדיוק למצוא בסרט הזה והאמת...טוב שכך. ראיתי שעדת המבקרים הארצית והעולמית הרטיבה, קראתי מה היה לכולם (או לרובם) לומר ונשארתי עם הדעה הפרטית שלי, שמדובר בסרט נפלא, מבחינה וויזואלית ועלילתית. הוא לא מיועד לכל צופה, לא כולם אוהבים את סוג הקולנוע הזה, אבל מי שכן......בהחלט ימצא את עצמו מתמסר לשעתיים שלמות, בחסותן של שתי נערות וחצי.

אפשר להאמין לעיתים, שמאי הנשים הזה תצמחנה האמזנות הבאות, אבל מדובר בקצב אחר לחלוטין, סיפורים שונים ובעיקר מקום מפלט מעולם גברי, לוחץ ודוחק. ולריה גולינו (לנצח תיזכר בתור זוגתו של טום קרוז מ"איש הגשם") היא אם לבת צעירה ויפיפייה בשם אלואיז, אותה היא רוצה לשאת לבחור אמיד מאיטליה ומכיוון שאין הוא יכול לעמוד על טבעה (=יופייה), נדרשת תמונה.

מכיוון שבשנת 1770 מצלמות סלפי והודעות וואטסאפ עדיין היו בגדר חלום רחוק, הולכים על דיוקן. רק שאת הדיוקן צריך לצייר במשך כמה ימים והאחרון שעשה בייביסיטר לנערה המצוירת, כשל כישלון קולוסאלי והעביר את השרביט הלאה, למריאן הצעירה גם כן והיא בת של צייר נודע לשעבר וזוכה להזדמנות בעולם הגברי, לייצר את עבודתה בעצמה ולצייר את הדיוקן של אלואיז.

מריאן מצטרפת בתור בת לוויתה של אלואיז ומהר מאוד הקשר מתהדק והן מוצאות את עצמן במספר סיטואציות, שלא העלו על דימיונן, שאחת מהן כואבת במיוחד ודווקא קשורה לעוזרת הצעירה, אשר מתגוררת איתן ומשרתת את צמד הבנות.

זהו סרט פמיניסטי, עמוס בשלל מסרי ניגוח לעולם הגברי וחיזוק העולם הנשי, אבל מעל הכל הוא סרט יפיפייה, מדויק, שפשוט עשוי בצורה מעוררת התפעלות על ידי סלין סיאמה, הבמאית הצעירה שהייתה עד לא מזמן בת זוגתה של אדל האנל (המגלמת את אלואיז). סיאמה, בת הארבעים, בסרטה הרביעי בסך הכל, מפגינה כישורים יוצאי דופן, כאשר היא מצליחה לפנות לכמה פלחים של הקהל, על מנת לאחד תחת קונספט עלילתי ובמקביל גם לאחד תחת טיב הכלים שיוצרים יצירה מהפנטת מבחינה וויזואלית-רגשית.

זה סרט שלוקח את הזמן שלו בשביל לבנות את העלילה, אתם תקבלו לא מעט זמן מסך של בד הקנבס ושל נגיעות קטנות, לחישות ואפס תווים מוזיקליים וגם אפס גברים על האי, בו מתרחשת העלילה של הסרט, כאשר הם רק מקיפים את האזור ו"שומרים" על הנערות, לבצע את כל העולה על רוחן.

נעמי מרלאן מגלמת את מריאן ואדל הנל את אלואיז, שתיהן בעלות יופי מהמם ומשכר וגם עם איכויות משחק יוצאות מן הכלל והן פשוט מרימות את הסרט, דרך מבטים, חיוכים ושאר מחוות. גולינו בתפקיד קטן מכדי שנצטרך לזכור אותה. לואנה באז'רמי בתפקיד סופי, העוזרת, תורמת את חלקה ומדובר בסרט שכאמור לא כולם ישרדו אותו במלואו, אבל מי שכן - הולך לקראת חוויה מרתקת ונפלאה.
  לפני חודש
אל קמינו: שובר שורות - הסרט (2019)
מאז אוקטובר מדגדג לי לראות את הסרט, כאשר הוא עלה בנטפליקס...אבל לא יצא, לא הרגשתי מוכן ועוד שלל תירוצים הרחיקו אותי מלגעת בדבר הזה.

האמת, גם קדושת הסדרה הייתה על הפרק, אבל כאשר חושבים על זה, יוצרי "שובר שורות" כבר ניסו להתגרות במזלם ויצא להם "סמוך על סול" המופתי, שעדיין ממשיך לרוץ ובהצלחה מרובה, אז למה לא בעצם? עשיתי הכנה קצרה עם איזה שני Recaps על הסדרה וייעודית עבור הסרט וניגשתי למלאכה, רק בשביל לראות שלא באמת הייתי צריך יותר מדי עבודת הכנה לסרט.

אין לי צורך לספיילר, חוץ מלומר שמדובר ביופי של זוג פרקים בפוטנציאל הזמן שלהם, שממשיכים את סיפורו של ג'סי פינקמן לאחר שברח לעתיד ורוד יותר ובתום הסדרה. הכל נגמר ופינקמן עצמו, שלא היה אמור לחיות לאחר העונה הראשונה והפך לאחד הגורמים לצפות בה, עם הזמן, לא קיבל מספיק זמן מסך עם תום הסדרה, לאור העובדה שוולט נגס במרבית הזמן של שניהם גם יחד.

הסרט הזה ממלא את כמעט השעתיים שלו בלא מעט פלאשבקים והתפתחות עלילתית מפוצלת, שבגדול נועדה להבטיח את עתידו, כפי שקיווינו שיקרה. אפשר לעשות עבודת הכנה מוקדמת, על מנת למלא מעט את החללים שנוצרו בחסות הזמן שעבר, אבל האמת....לא כזה חובה, למי שיש לו עוד טיפה זיכרון מסוים מהסדרה עצמה.

ישנה בעייתיות מסוימת בהצגת הפלאשבקים, כאשר מדובר בזמן שחלף ושינה את צורתם הפיזית של גיבוריו, אבל אם כבר כל כך התגעגנו, לא נוותר קצת ל-וינס גיליגאן על חיפוף כזה או אחר? לחובבי ומעריצי הסדרה, מדובר בפינוק וממתק נפלא, גם אם עבר לא מעט זמן מתום הסדרה (שש שנים בסך הכל, לא הרבה זמן, אבל מספיק זמן).

לאהרון פול, שהיה נהדר גם בעונה השלישית של "ווסטוורלד" וצריך לפעמים קצת בעיטה למעלה, על מנת להחזיר את עצמו לתודעה, זוהי הזדמנות נפלאה לרענן את הזיכרון הקולקטיבי של צופי הסדרה ולהשיב את עצמו לתודעה, בתקופה שלפני הקורונה. תענוג גדול לראות, להיזכר ופשוט להתמסר לעוד שעתיים של פינקמן ו(קצת)שות'.

אז על סול גודמן מסמנים "וי" להארכת תקופת כהונתו וגם על מייק וגאס, בתכלס. ג'סי מקבל Closer ועכשיו נותר רק לנחש את מי גיליגאן ירצה להשיב כעת מהנפתלין או לבצע ביקור קצר או ארוך מהדמויות שהסדרה המקורית יכולה להציע.

לחובבי הסדרה - תהנו. 7.5 ויופי של סרט.
  לפני חודש
לאלף מוסטנג (2019)
סיפור יוצא דופן ופחות מוכר שקשור לשיטת טיפול במסגרת תכנית לשיקום אסירים בארה"ב. רומן קולמן הוא אסיר קשוח ושתקן שמאחורי הכסות שלו מסתתרת נפש עדינה. הוא נבחר לעבור שיקום בחוות סוסי פרא שנמצאת בסמוך לכלא, תחת מנהל קשיש שהוא בעצמו אדם לא קל. המטרה שם היא לאלף את הסוסים ולמכור אותם במכירה פומבית. רומן מזהה בסוס בו הוא מטפל מאפיינים דומים לאלו שלו, בעיקר בכל מה שקשור לנירגנות ולכעס. על רקע ביקוריה של ביתו בכלא, אנו נחשפים להיפתחות שלו וליכולת שלו להביע אמפתיה, והכל בזכות הקשר המיוחד שנוצר בין רומן לבין הסוס. קשר בין אדם לחיות הוא תמיד דבר שעושה משהו בבטן. סרט איטי וקצר יחסית ששווה צפייה.
  לפני חודש
האביר האפל (2008)
שמעתי אינסוף שבחים על הסרט, הוא ממוקם במקום הרביעי(!!) ב-IMDB ושבר קופות ועדיין לא התרשמתי בכלל מהסרט. הדמות של הג'וקר כמובן גאונית, אבל מבחינתי העלילה לא מרהיבה ובטח שלא גאונית או מתקרבת לזה ומה גם שהשנאה הכי גדולה שלי בסרטים מהסוג הזה היא ההתחמקות הלא הגיונית ממליון אנשים שמכוונים עלייך אקדח (גם הג'וקר וגם באטמן). ציון 6/10 כי זה העביר לי את הזמן בסבבה, לא יותר מזה.
  לפני חודש
מידסומר (2019)
ראשית כל אפתח שבמקרה של שני סרטי האימה של ארי אסטר הייתי די קלולס, בכל הנוגע לאינפורמציה בנוגע לסרטים. ככה נהניתי מ"תורשתי" (ואף כתבתי עליו ביקורת מורחבת - https://www.sratim.co.il/viewnews.php?id=2536) ולמרות שהיה די בלתי אפשרי להתחמק מההייפ המטורף סביב הסרט הזה, הצלחתי לחמוק בין הטיפות. לא לקרוא (חוץ מכותרות), לא לשמוע ולא לראות....עד ש..עד שקורונה ונשארתי לבד בבית יום שלם והתחלתי בצהריים, סיימתי בשעת לילה.

ארי אסטר הוא תופעה, שייצרה שני סרטי קולנוע שמקבלים מעמד של פולחניים ושנויים במחלוקת במהירות מסחררת. "תורשתי" נכנס לקרביים ולפחדים העמוקים ביותר בלב והנשמה והסרט הזה....הוא, הוא....הוא משהו. אי אפשר להצביע עליו בדיוק ולומר באופן מובהק מה היתרונות ומה החסרונות, בצורה שלא תשתמע לשני פנים.

כלומר, היתרונות דווקא ברורים באור השמש השוודית, אבל החסרונות, מעורפלים משהו....זה סרט שמתיימר להיות סוג של אימה, אבל בתוך הז'אנר של האימה הוא טובע בין כאלו שרוצים להבהיל אותנו, להגעיל אותנו ולגרום לנו לשבת מוכנים לקפיצה הבאה. כאן זה משהו אחר, כי אם תחכו לאיזה קליימקס משוגע שכולל הבהלות והקפצות, תעברו הלאה, זה יצור כלאיים מעניין ומרתק, שמה שלא יאמרו עליו, אי אפשר להישאר אדישים אליו.

פתיחה של שעה שלמה ואינספור גישושים עד להגעה לאיזה שהוא תכלס והתכלס הזה נגמר לי בצהריים. עצרתי לענייני הילדים והמתנתי בסבלנות עד שכל הבית יעבור למצב דממה בשביל לראות את ההמשך ואיך שלחצתי play - בום, טראח! מה קרה? לא אגלה, כי ספויילר ענק יצוץ לו, אבל מה שחשוב הוא שהסרט מעלה הילוך ומתיימר לתת מענה לכל מחפשי הזוועות והוא עושה זאת בצורה הכי, הכי, הכי גראפית שאפשר.

טיול של חברים לשוודיה, חברה של אחד מהם משתחלת פנימה והמשך הסרט הוא טיפול בשוק, טיפול ליחסים, טיפול לאבל ובעיקר שינוי וכיפוף כמה מחוקי הז'אנר הקלאסי והמקובל כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. סרט אימה באור יום שוודי?! מי שמע על דבר כזה? מסתבר שדווקא היה אחד כזה, עם אותו שם ועם התפתחות עלילתית זהה, אבל אסטר אורג, תופר ומחבר קצת אלמנטים מכל מיני ז'אנרים ויוצר יצירה יפיפייה, עוכרת שלווה ומרתקת, שאפילו הייתה אמורה להיות ארוכה יותר, אבל כמעט שלוש שעות לא היו מקובלות אצל המפיצים והוא נאלץ לקצר את כל העסק לשעתיים וחצי (קצת פחות בתכלס).

זה סרט שמתמקד ב-state of mind של בחורה ואלו שסביבה, החוויות שהיא חווה שהופכים בשלב מסוים למטאפיזיים ומאבדים קשר למציאות ואז מחברים אותה חזרה לשם. סינמטוגרפיה משכרת ומשחק יוצא דופן של פלורנס פיו - כוכבת על שרק מתחילה לבקוע מהגולם שלה וג'ק ריינור, שכל הסרט הזכיר לי גרסה רזה של סת' רוגן, בתפקיד עציץ אדיש ודושבאגי במיוחד. וויל פולטר הוא קישוט נהדר ואתנחתא קומית מופלאה והצוות, ההתמסרות והסרט הייחודי הזה מוכיחים שלמרות שאסטר חטא בזמן ארוך ואיבד המון המון אמינות בכל הנוגע לאימה קלאסית (זה יותר סוג של זוועתון, במלוא מובן הזוועה), מחזיר לסרט הרבה הרבה הרבה הרבה פסיכולוגיה, עומקים ורבדים, דרך מטאפורות ושלל מסרים תת הכרתיים והכרתיים, שצריך לשבת ולתת להשפעה של הסם הזה לפוג בשביל להתחיל ללקט אותם.

זו לא יצירה מושלמת, אבל היא ראויה כל כך לצפייה נוספת והבנה של עוד ועוד עומקים, אין לי מושג אם זה יקרה בגלגול הזה, אבל אסטר סטר לי ולרבים אחרים בפרצוף ברגע שהוא כתב וביים את פרי דימיונו וזה חתיכת דימיון עשיר ומשובח.
  לפני חודש
האיש שהרג את דון קישוט (2018)
אדם דרייבר הורסטילי בוחר עוד תפקיד מעניין ומאתגר, בתור במאי פרסומות מבריק, שחוזר לסוג של כור מחצבתו, כאשר הוא מצלם פרויקט חדש בספרד, על דון קישוט. סרט הסטודנטים שלו עסק בדון קישוט והוא שב בעצם לעיירה הספרדית המרוחקת שאירחה אותו לפני עשור, בתור סטודנט צעיר ומלא תשוקה.

כעת הוא מנותק, מרוחק, עובד עבור תאבי בצע וגם טיפה שובב. יצירת הסרט וגם החיבור המחודש לכפר שבמסגרתו הוא גילה את תחילת דרכו בתור במאי, מאפשרים לו לבחון את דרכו מחדש ובמיוחד כאשר הוא מערבב את עולם המציאות עם עולם הדימיון, בחסות שחקן מבוגר שפעם היה דון קישוט שלו. וכמובן שיש דולסינאה בסיפור והיא כמובן דמות מייצגת גם כן, עבור כל השחקניות שאי פעם רצו לבחור בתהילה והאמת הווינשטנית התפוצצה להם בפנים.

הסרט הוא ערימה עמוסה לעייפה של בלאגן תסריטאי, עלילתי, שלא סובל לרגע אחד מחוסר יצירתיות או עניין. הוא לעיתים מורח קצת והעלייה מעבר לשעתיים סרט לא תמיד מוצדקת, אבל הוא מופרע, מצחיק, ממגנט ונדמה שגיליאם לא אחת שם את עצמו בנעלי הגיבור הראשי, על מנת להפוך את עצמו לכוכב הראשי של הסרט, אותו הוא חלם כל כך הרבה להוציא אל מחוץ לדפי התסריט וחומר הגלם המצולם.

דרייבר נפלא בסרט, כמו שהוא נפלא בכל סרט אחר. ג'ונתן פרייס יוצא מן הכלל ומוכיח שהגיל שלו לא קשור בשום פנים ואופן להגבלה בתפקידים טובים ועל הדרך גם תקבלו את סטלן סקארסגארד ואולגה קורילנקו בתפקידים נהדרים, כמו שרק יכולתם לצפות מהם..
  לפני חודשיים
האיש שהרג את דון קישוט (2018)
מוזר, מצחיק, מעניין לפרקים, מיוחד ובעיקר מבליט את צמד כוכביו אדם דרייבר וג'ונתן פרייס, אבל בעיקר בעיקר ארוך מידי וזאת הבעיה העיקרית שלו.

הבמאי טרי גיליאם שהביא לנו כבר כמה דברים משוגעים כמו "12 קופים" וכמובן "מונטי פייטון" ממשיך לנסות לדפוק לנו את הראש ומצליח, אבל הפעם זה קצת פחות איכותי ממה שזכרנו לטובה.
  לפני חודשיים
טווח קצר 12 (2013)
הלכתי אחורה, בשביל לחזות בשיתוף פעולה קודם בין דסטין דניאל קרטון וברי לרסון, אחרי הצפייה ב"רק רחמים" וגיליתי סרט לא פחות טוב מההוא והוכחה ניצחת שמדובר בבמאי מוכשר מאוד שפשוט מחליט, שעל אף הכישרון שהשפריץ אצלו בקאסט בסרט, הוא היה צריך סיפור טוב ותנועות מצלמה כמעט בנאליות, על מנת ללכוד את הכאב והצער שבחייהם של מספר אנשים.

תחילת הסרט אוספת את ג'ון גלאגר ג'וניור, ברי לרסון ורמי מאלק בחצר אחורית של בית שגרתי לגמרי והם מקשיבים לסיפור שקרה. מיד עם תום הסיפור מתרחש מקרה, שמאלץ אותם להציג את פועלם ומשם העלילה תתגלגל לה באיטיות עד לסוף הסרט.

אין פה שום דבר שלא ראיתם או הכרתם בסרטי דרמה אינדיים, אבל יש כאן המון לב, משחק משובח ובימוי עדין ומהוקצע, שפשוט חודר עמוק אל תוך נפשותיהם הפצועות של גיבורי הסרט. חבורת ילדים שזקוקים לחום ואהבה, בעודם נמלטים או נמסרים מבתים הרוסים, פגומים ומרוסקים וכאלה הם בדיוק אותם הילדים - פגומים במידת מה ובסך הכל רוצים להיות נאהבים.

כאלו הם גם המטפלים שלהם, שמתברר לאט לאט שהגיעו גם מרקע לא פשוט ורוצים להחזיר תודה לסביבה ולאלו שלא שפר עליהם מזלם. דסטין דניאל קרטון בסרטו השני בלבד, בזמנו, השתמש בשירותיהם של כוכבים בצמיחה, שהיום כבר אוחזים בשני פסלונים, כאשר מחברים אותם יחד ואני מדבר על ברי לרסון (אוסקר על "חדר") ורמי מאלק (אוסקר על "רפסודיה בוהמית" בתור פרדי מרקיורי, בהופעה בלתי נשכחת).

גם לקית' סטנפילד, שהיה עד אז אלמוני ופרץ בטירוף וג'ון גאלגר ג'וניור הם רק חלק מהמפותחים, אבל באמת שמעל הכל - עלילה נוגעת ללב, סרט מרתק, מרגש ועשוי נפלא. תנברו קצת אחורה ועשו לעצמכם טובה ואל תפספסו.
  לפני חודשיים
תיק שקנאי (1993)
עוד הצלחה של שנות ה-90, סרט מעניין ומתוחכם על תאוריות קונספירציה שמתגשמות - ממש כמו שהאמריקאים אהבו בשנוות ה-90 ואנחנו מתחילים להתאהב בהן בימי הקורונה.

עם 2 כוכבים טובים כמו דנזל וושינגטון וג'וליה רוברטס ותסריט מפותל ומתוחכם, אי אפשר שלא להמליץ על הסרט.

8/10
  לפני חודשיים
פריקים (2018)
זאק ליפובסקי ואדם סטיין משתפים פעולה ביצירה הגדולה של שניהם, זה לא אומר הרבה והיא לא באמת כזאת גדולה, הסיפור מעניין, הביצוע גם לא רע והפוטנציאל דווקא די גדול (למשל לעשות סרט פריקוול לסרט הזה), אבל בסך הכל מדובר בסרט אקשן לא רע המספר על ילדה קטנה שאביה מפחד שיתפסו אותם כיוון שיש להם כוחות על, לכן הוא מסתגר ביחד איתה בבית במשך שנים, היא כמובן פחות אוהבת את הרעיון ומנסה לצאת החוצה.

יש לא מעט קטעים טובים אבל מרגיש שאפשר היה לעשות עם זה יותר.

6.5/10
  לפני חודשיים
השמיים הם הגבול (2019)
עוד סרט שלוקח נושא שלא ממש חושבים עליו או מכירים אותו ומעניק לו את אור הזרקורים - הפעם זה מצליח קצת פחות.
עוד סרט שלוקח את צמד השחקנים פליסיטי ג'ונס ואדי רדמיין ומעניק להם דקות רבות ביחד - הפעם זה מצליח פחות.

יש לא מעט קטעים טובים בסרט אבל גם לא מעט כאלה שאפשר היה לחוך באווירה ולהפריח אותם בכדור פורח, בסך הכל סרט נחמד שמרגיש שדי מיצה את הפוטנציאל שלו כיוון שלא היה כל כך הרבה מההתחלה.

6.5/10
  לפני חודשיים
מלתעות האימה (2019)
אחד מסרטי האימה במגירה, שחיכו לאיזו התפרצות קורונה בשביל שאני אצפה בהם והאמת, העביר לי יופי את טרום הצהריים עם אימה אפקטיבית, שטויות תסריטאיות וכמה קטעי הקפצה לא רעים בכלל.

אלכסנדר אז'ה, שכבר ביים כמה סרטי אימה מוצלחים בחייו ואחראי בין היתר על "גבעות הפחד", "פיראנה 3D" ו"קרניים", מגיע הפעם גם כן בשביל להעיף כל זכר להיגיון אל מחוץ לחלונות ולתת לאיזה תנין לטרוף אותו ולבתר לחתיכות.

קאיה סקודלריו היפיפיה מגלמת את הדמות הראשית ואביה מגולם על ידי בארי פפר הנהדר תמיד. היא שחיינית מצטיינת שפעם אומנה על ידי אביה, עד שהחליט להתגרש מאמה. השניים שהיו מאוד קרובים כעת מרוחקים ובתחילתה של סופת הוריקן משתוללת, היא מחליטה ללכת לחפש את אביה, שלא עונה לטלפון.

מהר מאוד היא נקלעת למרתף ביתם הישן, כאשר תנין מאיים על קיומה והיא גם צריכה למצוא את פאפא ולחלצו. משם זה באמת נכנס למאבק בין האדם לטבע ולחיה אחת אכזרית שהטבע ברא ומדובר באמת על סרט אימה לא רע בכלל, מגניב לאללה וסביר, שהקפיץ כמה פעמים, הלחיץ גם כן, על אף שהוא די צפוי ובסך הכל מה אנחנו צריכים מסרט אימה חוץ משילחיץ אותנו קצת, אפילו אם מדובר בדיוק למה שאנחנו מצפים ממנו.

מעבר לכך, מדובר בבולשיט תסריטאי שלא ברא השטן. גם אם אחרי שלושת רבעי שעה אתם מרגישים שזה עוד בגבולות הסביר, מיד לאחר מכן זה כבר הופך לקשה מנשוא ומה שהתחיל בתור משהו כמעט הגיוני, שעוד אפשר לבלוע, הופך לאט לאיזה מדע בדיוני פוגש סרט גיבורי על. כל חוקי הטבע מתמוססים בשביל לגרום לנו הנאה מסוימת וזה לגמרי בסדר, לחובבי הז'אנר ובכלל...

עוד סרט אימה אמריקאי וזניח למדי, שמנסה לערבב דרמה ורגש כחלק מהתמהיל של מותחן אימה וזה גם עובד בצורה סבירה. לגמרי בשביל לנקות את הראש, לכבות את המוח ולעשות חיים...
  לפני חודשיים
זעקה לחופש (1987)
למרות הנושא המעניין והמרגש ולמרות הציון הגבוה בIMDB, נראה ש"זעקה לחופש" לא מצטרף לשאר הדרמות ההיסטוריות כסרט מצוין שהוא חובה לצפיה, הוא ארוך ומייגע מידי ויש בו לא מעט סצנות שניתן להוריד, גם המשחק עצמו של חלק גדול מהשחקנים נטון לשיפור (בכל זאת 1987).

מה כן טוב, קודם כל הנושא החשוב ולא מעט קטעים במהלך הסרט (במיוחד לקראת הסוף) וכמובן דנזל לראות פתאום את דנזל וושינגטון צעיר.

6.5/10, יש סרטים מהסוג הזה שהם הרבה יותר מוצלחים.
  לפני חודשיים
סרטים בקולנוע
משמר האלמוות, דוליטל, חלון אחורי, חתונה על תנאי, מהומה בהונג קונג, מכסחי השדים: החיים שאחרי, סקובי דו!, פאלם ספרינגס, מיואשת במקסיקו, המיניונים 2: עלייתו של גרו, לשחרר את גיא, סוכנת במלכוד, ללא מעצורים, לפני הסערה, הכפר של ברברה, אהבה בשחקים: מאווריק, תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA, נשמה, היית צריך להשאיר, The King Of Staten Island, בלוז ערבי, הזהב של נורמן, קנדימן, גמביט, הכי רחוק שאפשר, הפשע האחרון, וונדר וומן 1984, ארטמיס פאול, בובספוג הסרט: מבצע הצלה, האביר הירוק, הסוד של הנרי פיק, האישה בחלון, המסור: המעגל נסגר, ירושה, מיסי מסתבכת, קפונה, המשלוח, הציור, האלמנה השחורה, לאחר מעשה, לשקר ולגנוב, שקרים מסוכנים, אנטבלום, החיים על פי פרנקי, טיילר רייק: חילוץ, רצח במעגל סגור, תיק קוליני, משפחת וילובי, הסוד: האומץ לחלום, מרדף בשידור חי
בקרוב בקולנוע
רומן גורלי, זהות זרה, קרוז בג'ונגל, אפליקציה סוף, Tenet, מורביוס, פיטר ראביט 2, ניו יורק על הגובה, לגעת בכוכבים, הוילה, ביל וטד מתמודדים עם המוזיקה, געגועים מתוקים, לזמן את הרוע 3, משפחה ברשת, Magic Arch 3D, קינגס מן: ההתחלה, המכשפות, פוטו אהבה, Halloween Kills, הנצחיים, לא זמן למות, הקרודים 2, 2 אמריקה, סיפור הפרברים, חולית, חנוכה, ראמבל, שאנג צ'י והאגדה של עשר הטבעות, מהיר ועצבני 9, דוקטור סטריינג' ביקום השיגעון, קרואלה, באטמן, פנתר שחור 2, מיינקראפט

TOP 500
סטטיסטיקות
28,392 סרטים, 2,951 סדרות, 6,991 עונות, 119,321 פרקים, 385,661 אישים, 532,146 משתמשים, 266,991 הודעות, 28,651 ביקורות, 93,405 תמונות, 6,590 וידאו
מידע כללי ועמודים נוספים
שפה
סרטים © 2020