"יומן הרום" מגולל את סיפורו המטורף של העיתונאי הנודד פול קמפ (דפ). עייף מהרעש והשיגעון של ניו יורק, קמפ מטייל לאי פורטו ריקו על מנת לכתוב לעיתון מקומי המנוהל ע"י עורך מקופח בשם לוטרמן (ג'נקינס). פול מאמץ סגנון חיים ספוג ברום ומסתבך עם בחורה אמריקאית יפהפיה (הרד) ועם הארוס שלה (אקבהרט)
yahav2392מתי יבינו בהוליווד שכדי לעשות סרט טוב צריך יותר מכוכבים ומשחק טוב.
בערך שעתיים של חוסר עלילה...
הסרט הזה ממש מתעלל בצופה, יש תחושה של
"הנה מגיעה ההתפתחות המיוחלת בעלילה..."
ושוב כלום, ואז עוברים לסצינה הבאה (שגם בה לא קורה כלום).
תחושה עמוקה של זלזול בצופים.
למי שרוצה לראות את הסרט רק בגלל ג'וני דפ.
לפני שנה
0 אנשים אהבו
bara8יומן הרום הוא ללא ספק יותר מקריצה לפחד ותיעוב בלאס וגאס. על הכתיבה המסורה והייחודית של שני הסיפורים (שהפכו לתסריט) אחראי האנטר ס. תומפסון, דמות ייחודית ומוזרה בנוף העיתונאי של שנות השבעים באמריקה.
תומפסון תבע ללא ספק את המושג "עיתונות גונזו" שלימים תהפוך להיות "הניו-ג'ורנליזם" - המילה הכתובה שעל גבי העיתון היומי שינתה בעקבותיו את תפקידה של המוני עיתונאים - וכל זה בהחלט מעניין (אנשים מסויימים לכל הפחות).
ובבכל זאת, גילוי נאות, זוהי אינה הסיבה שרצתי לראות את יומני הרום. ג'וני, דפ כמובן, הוא הסיבה היחידה, הוא מהפנט אותי למסך וכובש במשחק המשכנע והכל כך להוט. כל זה התחיל כמובן בפחד ותיעוב בלאס וגאס, שם הוא מככב לצד בניסיו דל טורו בתסריט של תומפסון כאמור, תסריט הזוי וצבעוני.
כעת בנסיון נוסף של דפ להעניק מחווה לתומפסון הוא מציג שעתיים של הזייה מפורקת ומייגעת לצופה.
איכנשהו במהלך הסרט דפ המגלם את פול קמפ ברגע פואטי-משהו מבליח אמירה, "חלומות לא קיימים, הם רק שלוליות שתן..." וההמשך לא משנה, כי גם הסרט הזה בדומה לאמירה הוא בסך הכל שלולית של שתן בה אתם יכולים להחליט לרקוד בין הטיפות בשביל אמן גדול בתסריט שבור או לוותר לטובת לקיחת חלק בצד הנורמאלי של האנושות.
החלטה קשה? אין דבר מעייף יותר מאי-החלטה...
לפני שנה
1 אנשים אהבו
acid-boyסרט עשוי טוב, משוחק היטב, וכיף. תגידו מה שתגידו, ג'וני דפ ממגנט עיניים למסך בכרזימתו השופעת, וכל דקה שהוא שם מולכם לא תרצו למצמץ. הפרטים הקטנים, והאופן שבו ההתמכרות לאכוהול מתוארת, עשויים בצורה מושלמת למדי. לדוגמא, כשג'וני בוי שלנו מתעורר בבוקר תחת השפעת האנגאובר חזק יתר על המידה. הוא מחפש מים, אך הברז מסרב לברכו, כשלבסוף הוא מחליט לשתות ממיי האקווריום הזכים. והפלא ופלא, באותו הערב, לאחר שהבטיח לא לגעת אף במשקה אחד יותר לעולם, וויסקי זהוב שוב חוזר לזרום בעורקיו. אולי יש סיכוי שדפ יחזור לעצמו יום אחד.
ממה שקראתי, הרבה מבקרים טענו שהסרט מפוזר מדי מבחינת המסר שהוא מעביר, שהוא משעמם, שזה לא התומפסון שהכרנו.
אבל מה שהופך את הסרט לכה מוצלח זה הדרמה. הסרט מתפקד יופי כסיפור על עיתנואי נאיבי שהלב שלו במקום הנכון ואיך שהוא מתגמד לעומת הפוליטיקה ותאגידי הענק.
מישהו הזכיר מקודם את השינוי הפתאומי של אישיות הגיבור- אני חולק נמרצות. מדובר בתהליך מאד מפורט וברור, ואני לא ארחיב מחמת ספוילרים (אבל מוכן להתדיין על הנושא אם מישהו רוצה).
דפ נתן הופעה טובה, כזאת שהוא לא נתן כבר כמה שנים טובות ויצר דמות מקסימה ומצחיקה שקל להזדהות איתה. אהרון אקהארט היה מצוין כהרגלו, ג'ובאני ריביסי היה מגניב. ואמבר הרד? ללא ספק צריכה למצוא סוכן טוב יותר שישיג לה תפקידים בסרטים יותר גדולים, כי מגיע לה (אם כי לאו דווקא בזכות "יומן הרום").
וכמובן, לא חסר הטאץ' הפסיכוטי והסטלני (אם כי הוא לא תופס חלק גדול מהסרט, וזה באמת לא נורא).
והכי חשוב? נהניתי מכל שניה. אז באמת חברים הסרט מומלץ לכולם ציון 7 וחצי יאאלה חתכתי .
נגן טריילר בתרגום לעברית
ערוך פרטי סרט
שתף בפייסבוק
הוסף לסרטים שלי
הורד גירסה לשמירה
הורד תקציר כקובץ
לא נמצאו ספריות, 
לפני שנה
0 אנשים אהבו
לפני שנה
הוסף קישורים
